נושאים חמים

אין לנו על מי להישען: "כיפת ברזל" צריכה להיות טובה יותר

סדרת הדרמה החדשה של קשת, העוקבת אחר מספר חרדים שמתגייסים לצבא, נראית כמו שילוב בין "טירונות" לבין "שטיסל", ועל פי הפתיחה שלה היא פחות מוצלחת משתיהן. הדיאלוגים וההתרחשויות בה לא תמיד משכנעים, היא נטולת עידון, צפויה מדי וחסרת ייחוד

קשה לא להעלות מיד מספר אסוציאציות לנוכח עצם הקונספט של "כיפת ברזל", סדרת הדרמה החדשה של קשת העוסקת בחרדים המתגייסים לטירונות קרבית בצה"ל. היו המוני דרמות צבאיות בקולנוע ובטלוויזיה לאורך השנים, ברוך ה' גם יצירות על חרדים ודתיים לא חסרות בשנים האחרונות, ועצם הרעיון של הסדרה החדשה נשמע כמו "שטיסל" הולך ל"טירונות". למרבה הצער, לפחות על סמך פרק הפתיחה הכפול, "כיפת ברזל" נופלת משתיהן.

הסיפור בסדרה החדשה מובא מבעד לעיניהם של שלושה חרדים מזרמים שונים שמתגייסים לצה"ל: עמרם אלקיים השבבניק (רועי ניק, "בתולות"), נער הגבעות לשעבר גור אריה (אבי מצליח, "אופוריה"), וחסיד ויז'ניץ יעקב (דולב מסיקה, "אופוריה") שמתגייס בניגוד למקובל אצלו בסביבה. עד מהרה הם מגלים עולם שלא הכירו שבמסגרתו הם נאלצים לאזן בין יראת שמים ליראת המפקד, לתקשר עם נשים במסגרת שוטפת, וכמובן להתמודד עם היחס העוין כלפיהם במקומות שמהם הגיעו.

כיפת ברזל (יח"צ , אוהד רומנו)
בין יראת שמים ליראת המפקד. מימין: רועי ניק, אבי מצליח ודולב מסיקה (צילום: יח"צ)

יש לא מעט חן ב"כיפת ברזל" ואף כמה רגעים מוצלחים שהופכים אותה למבדרת ומטפחים תקווה לגבי ההמשך. הפקודות במטווח, למשל, שמקבלות נופך יידישאי ובהטייה מלעיל: "מוייציא! משקשק! מכניס! דויירך!". או כאשר נזיפות של מפקד אחד לזוטר ממנו, עוברות בתורן אל הפקודים של אותו קצין זוטר בדיוק באותו נוסח - היררכיה צבאית במיטבה. גם המשחק טוב (אבי מצליח מרשים במיוחד, במעט שראינו ממנו עד כה) והסיפורים מייצרים עניין חרף נטייתה של הסדרה לשבלונות. בפרט חמוד החיבור בין יעקב לתמר (סוזאנה פפיאן), וכן מסקרן יהיה לראות כיצד יתמודדו גיבוריה עם הלחץ והאלימות כלפיהם באזרחות.

אף על פי כן, כסדרה שאינה פועלת בחלל ריק ומגיעה על ברכי המוני יצירות צבאיות ודתיות/חרדיות, "כיפת ברזל" לא מצליחה לשלב אותן לכדי משהו שהוא יותר מנחמד. הדיאלוגים וההתרחשויות בה לא תמיד משכנעים, היא לא בדיוק מעודנת, ובעיקר צפויה מדי וחסרת ייחוד. נדמה שיוצריה מקפידים ללחוץ על כל הכפתורים המתבקשים. אלימות ברחוב החרדי כלפי החיילים? צ'ק. בחור שכנראה נוצל מינית על ידי רב? איך לא. שבבניק פרחח שעובר תהליך גאולה? ודאי. חיכוכים עם חילונים בבסיס? קיבלתם. מפגשים ראשונים מרגשים ומבלבלים עם המין הנשי? כמובן.

כיפת ברזל, סוזאנה פפיאן (צילום מסך)
החיבור בין תמר ליעקב חמוד. סוזנה פפיאן (צילום מסך)

כמו ביותר מדי יצירות בכלל וסדרות ישראליות בפרט, גם "כיפת ברזל" מתחילה בהתרחשות שאחריה קופצים אחורה בזמן כדי להראות מה הוביל לשם. בניגוד ל"טירונות" ההיא, שגם היא עשתה דבר דומה אבל בפיקחות ועם טעם, "כיפת ברזל" מצטרפת ל-99 האחוזים שבהם השימוש בשטיק ממש מיותר. זה לא נעצר שם: עד מהרה מתברר שהסדרה מגוללת את הסיפור העתידי במקביל לישן בלי סיבה נראית לעין. במקרים כאלה נדרש הדהוד בין החלקים, הקבלה תמטית בין המוקדם למאוחר, משהו, אבל זה לא ממש קורה. קשה לא לתהות אם המבנה הזה, הניסיון המלאכותי לטפח מסתורין הנובע מהפער שחסר לנו, נוצר מתוך חשש שבלעדיו "כיפת ברזל" שגרתית מדי. ובכן, היא שגרתית גם איתו.

יכול להיות שהסדרה תמשיך להיות אופציית צפייה חביבה, אבל כרגע לא נראה שהיא יותר מזה, וחבל. השידוך הנפיץ והמסקרן בין צה"ל לחרדים צריך היה להיות מטאפורה עדכנית ורלוונטית לחיינו בישראל 2017, להציג בו קונפליקטים מתוחכמים ואוניברסליים, לשדך בין הרבדים והיופי של "שטיסל" לבין החספוס המשכנע של "טירונות". תחת זאת "כיפת ברזל" נראית כמו גרסה צרה ופושרת של מה שהייתה יכולה להיות.

כיפת ברזל, אבי מצליח (צילום מסך)
מרשים במיוחד. אבי מצליח (צילום מסך)
כיפת ברזל, דולב מסיקה (צילום מסך)
משלם את מחיר הבחירה שלו (צילום מסך)
כיפת ברזל, רועי ניק (יח"צ)
שבבניק פרחח (צילום מסך)

"כיפת ברזל" משודרת בימי שלישי ב-21:00 בקשת.