נושאים חמים

"מרושעים" היא הסדרה המושלמת למי ששונאים תרבות פופ, אבל לא יכולים בלעדיה

הקומדיה המרושעת והמצחיקה במיוחד של רשת הולו היא אמנם תגובה נישתית לקומדיות המשפחתיות בערוצי המיינסטרים, אבל מי שמאס בהן ימצא את עצמו מיד בבית. עם שני כוכבים שנונים ואיבה מטופחת לתעשיית הבידור וניו יורק, קשה להתנתק ממנה אחרי שמתחילים

מרושעים, ג'ולי קלאוזנר, בילי אייכנר (יח"צ)
קול של משהו. ג'ולי קלאוזנר ובילי אייכנר מתוך "מרושעים" (צילום: יח"צ)

"אם אני אעבוד עם וודי אלן זה רק יאשרר את ההתנהגות האיומה שלו, ואני לא מדברת רק על המיזוגניה והחיים האישיים שלו – ראית את 'מה שעובד'?"


נכון, יש יותר מדי מה לראות בטלוויזיה, אבל יש לזה גם צד חיובי שקל לפעמים לשכוח: כולם מחפשים תוכן, צופים וגופי שידור כאחד, וזה לפעמים אומר שאין ברירה אלא לקחת צ'אנס על יוצרים צעירים בלי ניסיון ולקוות שהם יהוו קול של משהו. לינה דנהאם, עזיז אנסרי ודונלד גלובר הם ילדי הפוסטר של טרנד ה"אם אין לנו תפקיד מתאים ניצור פשוט משהו בעצמנו", וגם ג'ולי קלאוזנר שייכת אליו. קלאוזנר, ממש כמו בת דמותה ב"מרושעים", הייתה כותבת סיכומי פרקים באינטרנט במשך שנים עד שהולו החליטו לתת לה צ'אנס מרוב חיפוש תוכן, והתוצאה עדיין מתווספת לשרתים שלהם שלוש שנים מאוחר יותר.

מפתיע ש"מרושעים" סיימה זה עתה את עונתה השלישית (ועוד יותר מפתיע שסלקום מקפידה להביא אותה לקהל הישראלי, ואגב - "בעייתיים" היה תרגום קולע יותר), כי זו אולי אחת הסדרות הקומיות הכי נישתיות של השנים האחרונות. בתגובה כנראה לקאמבק של הקומדיות המשפחתיות הכל-אמריקאיות שפונות למכנה הרחב, קלאוזנר החליטה ליצור סדרה על עולמה הנמלי הצר, סדרה צינית שכולה ירידות ורפרנסים מאוד פנימיים לתרבות הפופ והגראנג', לתעשיית הבידור ולאלו שנזרקו ממנה, לשחקנים מדרג א' עד ז', לזמרי עבר, לסוכני ליהוק שאף אחד לא מכיר, לפוליטיקאים שלא קשורים לכלום ולאנשי תעשייה שיש להם קיום רק בהוליווד. וזה לגמרי עובד, כי רפרנסים מצחיקים הם כמו שקרים: כמה שיותר ספציפי יותר טוב. למרות שהתוצאה עלולה להרחיק קהל אמריקאי (וישראלי) שבמקרה הטוב מסוגל לקלוט אולי 70 אחוז מכל הניים דרופינג השוצף.

מרושעים, ג'ולי קלאוזנר, בילי אייכנר (יח"צ)
ציניות שיורדת לרזולוציות הצרות ביותר (צילום: יח"צ)

-"הולי שיט, האם זה פאקינג נחש?"
-"הולי שיט, האם זה ארון סורקין בפגישה עם האחים דופלס?!"


קלאוזנר טוענת שהיא וה-BFF שלה במציאות, בילי אייכנר, לא צריכים לעבוד קשה מדי על הדיאלוגים כי ככה הם פשוט מדברים, וקל להאמין לזה. זו אמנם סדרה טלוויזיונית עם תסריט כתוב ועלילות בדיוניות – בילי וג'ולי הם שני קומיקאים שמנסים להצליח בעסקי השעשועים. מקורי – אבל מה שהופך אותה לאחת הסדרות המצחיקות ביותר על המסך הם לא הסיפורים המפגרים והמופרכים שהשניים נקלעים אליהם מדי שבוע (התוכנית הסודית של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס בה פסיכולוגים ממירים הומוסקסואלים ומקבלים 6,000 דולר למשל, או גיסתו של בילי שמשוכנעת שיש לה דיבוק בבית כי בעלה מתבייש שלא התקבל לצה"ל ומתחבא בסתר במרתף), אלא הבאנטר השנון ביניהם וההומור הריקי-ג'רוויסי שלא מפספס אף פיסת רכילות חמה והופך אותה מיד לנשק נגד הוליווד ויושביה.

מרושעים, ג'ולי קלאוזנר, בילי אייכנר (יח"צ)
כל רכילות הוליוודית מיד הופכת לנשק כנגדה (צילום: יח"צ)

"הדירה הזאת מבולגנת יותר מ'המדריך לרוצח'"


בילי וג'ולי, הדמויות וכנראה גם בחיים עצמם, כל כך בזים לתעשייה שבה הם משוועים לקחת חלק, וזה מה שהופך אותם לאנשים קשים ובעייתיים שדורכים במקום אך מסרבים להשתנות. במובן הזה, "מרושעים" היא הגלגול המודרני המדויק ביותר של "סיינפלד" – קומדיה ניו יורקית על יהודים שמתקשים/לא מעניין אותם להשתלב בחברה שלהם, באדפטציה תזזיתית לעידן הטוויטר והפייסבוק ועם הרבה קללות. בעונה הנוכחית, למשל, השניים משכנעים אנשים שיש הפגנות נגד מקומות מסוימים רק כדי להבריח אותם ולהיכנס בלי תור, מבקרים בכנסייה בכדי להטעין את הסמארטפון, ורבים ברחוב בתשלום כדי לספק חומר לאוטובוס טיול של "סקס והעיר הגדולה". אפשר אפילו לומר שניו יורק, אפרופו "סקס והעיר", היא הדמות השלישית בסדרה, אם כי היא יותר כמו הנבל הגדול שמלכלכים גם עליו בכל סצנה שנייה.

קטע מתוך מרושעים, ג'ולי קלאוזנר, בילי אייכנר (יח"צ)
בזים לתעשייה שאליה הם כל כך רוצים להשתייך (צילום: יח"צ)

"אני אתן לנהג הליפט הזה בדיוק את מה שיש לרשת ה-CW בלוח הסתיו שלה - אפס כוכבים"


בניגוד לקודמותיה, העונה השלישית מנסה להציג קווי עלילה מתמשכים, נגיד: בילי מקבל חבר קבוע (בגילומו של ג'ון צ'ו), ג'ולי מבינה בהדרגה שחלום הפריצה הגדול שלה רק הולך ומתרחק ושאין לה ברירה אלה להפוך לאימא שלה, מרילין, שמנסה לכתוב ספר על חייה. את זו מגלמת אנדריאה מרטין, שמככבת במקביל גם ב"חדשות מעולות" המשמימה, ומוכיחה שלא משנה כמה השחקן טוב, השורות שיוצאות מפיו הן בסופו של דבר אלה שעושות את כל ההבדל.

מרטין היא אחת השחקניות היותר מצוינות בקאסט, בדמות האם היהודייה הנרקסיסיטית שמאמינה שרופא השיניים שלה מקצץ לה את הפוני בזמן שהיא מורדמת, שתמיד כיף לראות. בעונה מתארחים גם סטוקארד צ'אנינג, ונסה וויליאמס, ג'ון טורטורו, לוסי ליו, לארי ווילמור, טוני הייל ואיימי פוהלר (שגם מפיקה עם הסדרה), אבל זה לא באמת משנה. לא צריך כוכבים או עלילות או אפילו משחק טוב כדי לצחוק מ"מרושעים", צריך רק טינה מטופחת היטב כלפי כל מה שקשור לתרבות הפופולרית או חלק ממנה. ב-30 האחוזים הנותרים אפשר פשוט לתהות שוב ושוב למה קלאוזנר מתעקשת להתאפר כמו בובה, ולהתחבט בסוגיה האם אייכנר חתיך או לא. כי זה בדיוק מה שהם היו עושים במקומכם.

-"אני חושבת שאנחנו, כאומה, עברנו הלאה מהר מדי אחרי שמייקל דאגלס טען שהכוס של קת'רין זיטה ג'ונס נתן לו סרטן גרון"

-"אני חושב שהתעסקנו כמות של זמן מדויקת בלדבר על זה שרבקה גייהארט, ברנדי וקייטלין ג'נר הרגו כולן אנשים עם המכוניות שלהן, לכאורה.