(בסרטון: קטע מתוך "אמור", באדיבות סרטי יונייטד קינג)
נדיר לפגוש במאי שכמעט שלושים שנה מפרידות בין הסרט השלישי והרביעי שלו, אבל זה הדין במקרה של רפאל רביבו. "מקום ליד הים", סרטו הלפני-אחרון והסנסציוני, יצא כאן ב-1988, ורק עכשיו מגיע לאקרנים סרטו החדש, "אמור", שעלה פה למסכים בסוף השבוע האחרון.
בזמן שחלף, שהה רביבו בשוויץ ובצרפת והשתתף בהפקות של אחרים, אך התקשה למצוא את המימון להפיק את התסריטים שכתב בעצמו. גם כשעלה בידיו להוציא לדרך את "אמור", נדרש לעשות זאת בצנעה רבה: בין השאר, רוב העלילה מתרחשת במושב, כי כך התאפשר לו לערוך את ההפקה ברדיוס מצומצם יחסית, בלי להוציא משאבים על שינוע הצוות, המצלמות וכל השאר.
אל המושב הזה חוזר גיבור הסרט, צייר אותו מגלם לירון לבו. הוא בן המקום אך לא היה בו שלוש שנים, וכעת שב ומגלה כי מי שהיתה אהובתו (אור אילן) נפצעה קשות בתאונה, שוכבת משותקת בחדר בית חולים ומבקשת את נפשה למות. אביה (גיל אלון), אדם ירא שמים, מסרב לתחינתה להמתת חסד. האם, בניגוד אליו, יקיר לבה יסכים לכך? עוד מככבים בדרמה הזו, שעל הפקתה בארץ היה אמון מארק רוזנבאום: דן תורג'מן, ענת עצמון, נטלי עטיה, תמר שם אור ואחרים.
"בישראל, גם אהבה וגם אמונה הם ערכים חזקים עד מאוד, אז עניין אותי לראות מה קורה כשהן מתנגשות", אומר רביבו, שמתגורר כיום בפריז והגיע לארץ לצורך בכורת הסרט. "מצד אחד, אבא של הגיבורה ובן זוגה אוהבים אותה אהבת נפש והיו רוצים לעשות כל מה שתבקש, ומצד אחר, אם היא מבקשת מהם לבצע המתת חסד, זה מתנגש באמונה שלהם, אז מה הם יעשו?"
מה אתה היית עושה?
"זו שאלה טובה מאוד. אני חושב שהייתי עושה את מה שהגיבור עושה...בלי לגלות כמובן במה מדובר. היו צופים שהתאכזבו מן הבחירות של הדמויות כאן, אבל צריך לזכור שאלה בחירות אינדיבידואליות ואנחנו חייבים לכבד אותן. בצד אמונה ואהבה, הסרט עוסק גם בחירות, שהיא אחד הדברים הכי חשובים בעיני. גדלתי במרוקו, מדינה שבה לא היה חופש לאזרחים, ועם הזמן יותר ויותר הבנתי את הצורך שלי בחירות ולכן עברתי משם לשוויץ".
כפי שרביבו מספר, הוא נולד בקזבלנקה ב-1942, עבר לשוויץ בגיל תיכון ובצעירותו הגיע למגדל העמק לביקור משפחתי שהפך לשהות ארוכה. את סרטו הראשון, "הבועה" מ-1975, ביים באירופה, אבל בכורתו היתה כאן, והביקורת הישראלית התפעמה בזמנו מן הסגנון האמנותי שהיה ייחודי ופורץ דרך בזמנו יחסית לעשייה המקומית.
את שני סרטיו הבאים כבר ביים בישראל. היו אלה "עדות מאונס" מ-1984 בכיכובם של אורי גבריאל וענת עצמון ו"מקום ליד הים" מ-1988 בכיכובם של אלון אבוטבול וענת צחור, שעורר כאן סערה באותם ימים, בשל סצינות עירום וסקס שנחשבו אז נועזות ביותר.
"הרעש סביב הסרט הגיע אז לממדים מגוחכים", נזכר רביבו. "פגשתי בזמנו אשתו של פקיד בכיר, שלא אציין את שמו, שסיפרה לי כי היא חולמת בלילה על הסצנות הנועזות מתוכו...הרבה אנשים בישראל זוכרים ומכירים אותו עד היום, כי הוא מוקרן רבות בטלוויזיה. אתמול אכלתי פלאפל, והמוכר אמר לי שהוא גדל עליו".
מה השתנה בתעשיית הקולנוע הישראלי משנות השבעים ועד היום?
"בזמנו, השחקנים כאן הכירו רק תיאטרון. כשהעמדתי מולם מצלמה, הם היו מדברים כאילו שהם על הבמה. הייתי אומר להם 'תחתכו חצי', ואז הם היו חותכים והייתי אומר 'תחתכו עוד חצי', והם היו אומרים 'עכשיו לא יישאר כלום', אז הסברתי להם 'טוב מאוד, זה הקולנוע'. היום זה כבר לא כך, השחקנים מבינים קולנוע וגם שאר אנשי הצוות הם ברמה הטכנית הכי גבוהה".
אתה מאחד כאן כוחות מחדש עם ענת עצמון, שכיכבה בזמנו ב'עדות מאונס' וכאן מגלמת את אמא של הגיבורה.
"היה לי קשה לשכנע את ענת, כי היא כמעט כבר לא עושה קולנוע, אבל היא הסכימה לאחר קריאת התסריט ועשתה את העבודה בהרבה עדינות וכישרון".
זה מקרי שבמהלך הסרט אחת הדמויות מזמרת דווקא את "זה הכל בשבילך", שכתב בן זוגה הנוכחי של עצמון, דני סנדרסון?
"מקרי לחלוטין. לא הכרתי את דני סנדרסון, לא ידעתי שהוא
קשור לענת וגם לא ידעתי שהשיר הזה מוכר בישראל, הרי אני לא חי פה כבר שנים רבות. תמר שם אור, המגלמת את הדמות שמזמרת את השיר הזה בסרט, היא שהכירה לי אותו. כשבחנתי אותה, ביקשתי ממנה לשיר לי משהו וזה מה שהיא בחרה. לאחר מכן, במהלך הצילומים, ענת עצמון אמרה לי 'הא, אתה יודע שחבר שלי כתב את זה', והוא העניק לנו את הזכויות בנדיבות רבה".
כמה זמן נחכה עד הסרט הבא?
"כתבתי שני תסריטים נוספים. אחד מתרחש בפריז והאחר בישראל, ואני מקווה שהפעם לא אמתין כל כך הרבה שנים כדי לעשותם".
