פרק הבכורה של העונה השלישית של "אקס פקטור" היה טלוויזיה מצוינת, וסיפק את כל מה שמצופה מהפורמט: אמוציות לא פרופורציונאליות, הפתעות משמחות, וקצת קומדיה. לשם, למעשה, מכוונת הטלוויזיה המסחרית כבר שנים לזהות באמצעות כלים פרסומיים מה מלהיב, מעציב ומרומם אותנו, ולתת לנו את הכל באריזה אחת, בעומס לא הגיוני, כמו ארוחה מחוממת במיקרו של "טבעול". כביכול גם בריא, גם משביע, גם קל להכנה. "אקס פקטור" מצליחה היכן שרבות אחרות נכשלות. האפקט הרגשי שלה כל כך חזק שהוא מחייב לשאול את השאלה, למה בעצם הצפייה כל כך מהנה? והיא אכן מהנה. השופטים - שירי מימון, שמאיימת אחת לשלוש דקות שהיא תיכף יולדת, עברי לידר, משה פרץ, והשופט החדש, סאבלימינל מקיימים בקלות ובאמינות כימיה נעימה ביניהם, מהסוג שהמסך אוהב במיוחד. באופן מפתיע, הם מאפילים בקלות על המלכה-האם של הגלאם הישראלי, המנחה בר רפאלי, שהמחמאה הכי גדולה שאפשר לתת להגשה שלה היא שלא מדובר באסתי גינזבורג.
שעתיים מלאות נמשך פרק הבכורה (כולל 40 שנות נדודים במדבר הפרסומות), וסיפק לא מעט רגעים חזקים. גפן גרינברג, המתמודד הראשון, קנה את הלב של השופטים וצפוי שיהפוך לחתיך התורן של העונה. מישהו צריך למלא את המשבצת הזו, והאנשים המבריקים שמאחורי "אקס פקטור" יודעים שזה לא יהיה משה פרץ. ההתלהבות של שירי מימון מגרינברג יפה-התואר היא רק טיזר לבאזז שהתוכנית תייצר סביבו בהמשך. זוכרים את ג'קו אייזנברג, שכתב את השירים שלו וסומן כהבטחה גדולה? אז כמוהו, רק יפה. כמו כן הפליאו לשיר האחים עדן ואלמוג לזר, בדואט מקסים ומלא כישרון, ולבסוף, עדן אלנה בת השבע עשרה, שחרכה את הבמה עד עפר בביצוע לשיר של דמי לובאטו. וזה חלק עצום מכוח המשיכה של התוכנית, שנים אחרי שקרנה ירדה בארצות המקור שייצאו אותה לישראל.
יש משהו מטלטל באופן יסודי בצפייה באנשים שמגשימים את חלומותיהם. כל כך מטלטל, שאתה משהה באופן רצוני את הידיעה שמדובר בבנייה מניפולטיבית של סיפור, מתח והתרגשות שמיוצרים בחדרי עריכה, ומחיאות כפיים או בוז שנשמעים בהוראתו של מנהל אולפן. מתחת לכל זה, או ליתר דיוק מעל לזה עומדים לרוב ילדים, כמו עדן, עם כישרון גדול ואמונה נאיבית נפלאה שזה המקום שבו הם יבואו סופסוף לידי ביטוי. את זה יודעת "אקס פקטור" לנצל ולתווך לצופה. ואמנם הפרק ששודר אמש היה ערוך לעילא כל שבר פריים נועד להאדיר ולטעון במשמעות את שלב האודישנים. כל רצף של תמונות מחדר ההמתנה נועד לשפוך זוהר ועניין לשעות הרבות, המתות והמסתכלות שבהן מתמודדים מחכים שיקראו בשמם. מהצפייה בכניסתו של סאבלימינל לאולם בפעם הראשונה, תחת ענני בלונים ואודיו של צווחות מעריצים, אפשר היה לחשוב שמדובר בליידי גאגא בכניסה למדיסון סקוור גארדן, ולא בקובי שמעוני בכניסה האפורה והמדכאת להיכל יד אליהו.
אבל אבק הכוכבים של "אקס פקטור" הוא לא דמוקרטי. הוא לא מפוזר על כולם באותה מידה של נדיבות, ולא כל מי שהגיע עם חלום בלבו זוכה לקליפ מרגש שבסופו בר רפאלי מחבקת את אמו הבוכייה והגאה. בעצם, מדובר בדיקטטורה נוקשה של גלאם. מי שנמצא, לרוב בצדק, לא מתאים לקריטריונים הספציפיים של התוכנית, מוקע בתור העוף המוזר, המגוחך, הלא-כשרוני, ולפיכך לא זוהר. רוצה לומר, יש אנשים שהחלומות שלהם פחות חשובים, ו"אקס פקטור" לא תחסוך באמצעים שיבהירו להם את זה. כך למשל היה במקרה של רחלי הרקדנית ההודית (היא בכלל ספרדייה, אבל רוקדת ריקודים הודיים, ואם אתם לא מבינים מה קשור, היא תשמח להסביר לכם בארכנות), שעלתה לבמה עם זמר מזרחי (הוא דווקא כן הודי, אבל שר מזרחית, ואם לא הבנתם מה קשור, אל תשאלו, תאמינו לי). כבר בחלק המקדים להופעה שלהם ניכר היה שהתוכנית הולכת לעשות משני אלה מטעמים. ואכן, אחרי ההדחה שלהם, הם סיפקו את הסחורה, כולל איומים קולניים שהם יסגרו את ההפקה, באמצעות ראיון חושפני של אצל גלעד שלמור, לא פחות.
הזוג הזה היה רק הדובדבן שמעל הקצפת הסמיכה של אודישנים מביכים. וזה צדו השני של המטבע של ההנאה מהצפייה בחלומותיהם של אחרים. תכניות מן הסוג מבינות שכמו שיש סיפוק בצפייה באלה שמעיזים להגשים את עצמם, כך יש קתרזיס אכזרי בצפייה באלה שנכשלים. אולי משום שזה מצדיק בעיני הצופה את הפחד שלו עצמו לנסות להגשים את החלום שלו. כי ב"אקס פקטור" החלומות ממוינים במצעד אכזרי, מי לימין ומי לשמאל, וכשהאורות בהיכל כבים, אף אחד לא רוצה להיות בצד הלא נכון.
