בנות הזהב: פינק, שאנייה טוויין ופרגי מנסות להחזיר עטרה ליושנה

אם יש תחום אחד בעולם הבידור שבו ברור שנשים דומיננטיות בו על גברים, מדובר ללא ספק בעולם הפופ. זה לא תמיד היה כך. עד אמצע שנות השמונים גיבורי הפופ המרכזיים היו גברים: מייקל ג'קסון, סיימון לה בון, ניק קרשאו, פול יאנג, ג'ורג' מייקל ושאר אנשי הדור ההוא. אבל מאמצע האייטיז המצב השתנה לחלוטין. גל של זמרות פופ דעתניות החל להציף את המצעדים, תוך שהוא דוחק את זמרי הפופ הגבריים לנישה הרדודה של זמרים מלאכותיים בלהקות בנים. המגמה הזאת נמשכת באופן מדהים כבר יותר משלושים שנה.

המלעיזים בטח יגידו שמדובר רק בפופ הרדוד, אבל זאת גישה מיושנת. בשנת 2017 אלו הם דווקא הרוק והאינדי הגבריים שהופכים ללא רלוונטיים, שלא לומר אנכרוניסטים. כל זאת בזמן שמוזיקת הפופ ממשיכה להתפתח הן מוזיקלית, הן מבחינת לחנים והן תרבותית. נגמרו הזמנים שמוזיקת הפופ הייתה עמוסה בטקסטים של אני אוהבת אותו, הוא לא אוהב אותי. הזמרות של הדור הנוכחי דנות בפופ שלהן בפוליטיקה, בהעצמה נשית, בסביבה, בחיים ובמוות. מי שלא עושה זאת, לא מאזינים לה.

גם התפיסה שהפופ הנשי שייך לנשים צעירות בלבד כבר לא מחזיקה מים. מדונה, כמובן, היא הדוגמה המרכזית לכך, אבל היא כבר מזמן לא לבד. יעידו על כך האלבומים המוערכים שיצאו השנה ליוצרות ותיקות וללהקות פופ שמונהגות על ידי נשים כמו נלי פורטדו, גולדפראפ, בלונדי וסיינט אטיין. כמה מהזמרות שהיוו את חוד החנית של הסצנה בעשור הראשון של המיליניום – פינק, שאניה טוויין ופרגי – חזרו החודש עם אלבומים חדשים לאחר שתיקה ארוכה. מצטרפת אליהן גוון סטפאני, שמוציאה את אלבומה השני בשנה וחצי האחרונות, אחרי שתיקה של עשור. אף אחד לא חיכה לארבעת הדיוות האלו. מה שכן, הכישרון, המוניטין, המעריצים הוותיקים, כמו גם הגב של חברות התקליטים, משמעם שאסור עדיין להספיד את הקריירות שלהן.

בגיל 38 מציינת פינק בקריירה של 18 שנים בצמרת. האלבום השביעי שלה, "Beautiful Trauma", מגיע אחרי חמש שנות הפסקה בהן הביאה לעולם את שני ילדיה. בהתחשב בהיעדרות הזאת, הקאמבאק של פינק מרשים. זאת לא רק ההצלחה של קטע ה-EDM "What About Us" במצעדים, זה גם המעמד שהיא מצליחה לייחס לעצמה כזמרת. פינק עושה את הקאמבאק שלה בסטייל. בהתאם לטרנד הנוכחי, האלבום החדש יוצא גם על תקליט ויניל, ואם היא כבר התחילה – החליטה פינק להוציא גרסאות וינילים גם לשלושת אלבומיה הראשונים. כאילו לומר: האלבומים האלו הם חלק מההיסטוריה, ראוי שהם יהיו גם על תקליטים.

האלבום עצמו הוא קלאסי פינק. עם הפקות של ג'ק אנטונוף ומקס מרטין, היא מצליחה לייצר צליל שנשמע רלוונטי וצעיר. מבחינת תכנים היא הרבה יותר פושרת, כהרגל. פה ושם ניכרים הכעסים והתמודדויות שלה עם ההתבגרות (בשיר "ברביות", לדוגמה) וחיבתה לוויסקי וסמים קלים. מעבר לכך, בגדול היא שומרת על קו די נקי של כתיבת שירי פופ מסורתי – פשוט, מלודי, קליט.

שיא האלבום מגיע דווקא בתחילתו, בקטע ההומוריסטי שנקרא "Revenge" ומסביר איך להתנקם באקס. בסופו אמינם מפציע בראפ תשובה לכל רעיונות הנקמה של פינק ("נכנסת בכספומט עם המרצדס שלי, אז מה את רוצה"), באחד מקטעי הפופ החינניים והמצחיקים של השנה האחרונה.

לעומת הפסקת חמש השנים בין שני אלבומיה האחרונים של פינק, הזמן שפרגי לקחה בין אלבום הסולו הראשון לשני שלה הוא בלתי נתפס. 11 שנים עברו מאז יצא "Dutchess", מהאלבומים המצליחים של העשור הראשון של המאה. אמנם אחריו פרגי חזרה למחויבויות שלה כסולנית של הבלאק אייד פיז, אבל האמת היא שאפילו מאז האלבום האחרון של הפיז עברו לא פחות משבע (!) שנים.

בכל הזמן הזה היא הספיקה לחרבש לעצמה את הקריירה. את אלבומה השני "Double Dutchess" הקליטה במשך לא פחות מארבע שנים, בהן דעכה הקריירה שלה בצורה כל-כך קיצונית עד שבסופן החליטה חברת התקליטים יוניברסאל להיפרד ממנה. כל זה הוביל את פרגי להוציא את האלבום בצורה עצמאית.

מי שהחלה את הקריירה שלה עוד בשנות השמונים כמדובבת של סאלי, האחות של צ'רלי בראון בסדרה המצוירת "Peanuts", היא היום בעלת לייבל משל עצמה. פרגי הייתה מעורבת בהפקה ובכתיבה של כל הקטעים באלבום. על פניו זה נשמע כמו צעד אומנותי מוצלח, אבל העדר הגוף המסחרי מאחורי פרגי הוביל אותה להוציא אלבום גולמי ובוטה מאוד ולא בצורה חיובית. ההתחלה דווקא מבטיחה עם הסימפול של הרכב הדאנס הבריטי החלוצי The Orb בקטע "Hungry", ומשם ממשיכים לראפ, דקלומים ושירה מחוספסים של הזמרת בת ה-42.

הרעיונות באלבום מעניינים, אבל ניכר שחסרה בו יד מכוונת שתעזור לו להתרומם מסחרית. כך, קטעים מזעזעים כמו "M.I.L.F.$", שמספרים על אימהות עם כסף שתופסות בחורים צעירים, מוצאים את עצמם באלבום. אם זה היה אלבום של ראפרית מתחילה, ניתן היה לראות בקטעים כמו "Enchante" ו"You Already Know" האולד-סקוליים, משום הבטחה לעתיד. אבל פרגי היא לא בתחילת דרכה ואנחנו מצפים ממנה למשהו הרבה יותר מהוקצע, למסרים הרבה יותר מתקדמים. בסופו של דבר, הקטע הטוב באלבום הוא "L.A. Love (La, La)", שיצא בתקופה שפרגי עדיין הייתה חתומה ביוניברסאל. אפשר לקוות שהם רק יחזרו לעבוד ביחד כדי לשקם את הקריירה שלה. זה או זה או קאמבאק של הבלאק אייד פיז.

שאניה טוויין הקנדית נתפסת בזיכרון של רובנו כקוריוז משנות התשעים. היא זכורה כזמרת הקאנטרי-פופ שהביאה בסוף הניינטיז את האלבום "Come on Over" עם להיטי הענק "You're Still the One" ו"That Don't Impress Me Much".

העניין הוא שלהתייחס לטוויין ולאלבום ההוא כאל קוריוז יעשה להם עוול לא קטן. מדוע? כי מדובר בלא פחות מהאלבום הכי מצליח של שנות התשעים. כן, קראתם נכון. אין אלבום של אמן מהניינטיז שמכר יותר ממנו. זה לא רק זה. מדובר גם באלבום הכי מצליח מסחרית של זמרת בהיסטוריה! לא מדונה, לא אריתה פרנקלין ולא ביונסה. אף זמרת בהיסטוריה לא הצליחה למכור מאלבום אחד שלה יותר מ-30 מיליון העותקים שטוויין מכרה. אגב, אנקדוטה – במקום השני והשלישי באלבומים המוכרים ביותר של זמרות אי פעם נמצאות עוד שתי קנדיות – אלניס מוריסט וסלין דיון. מעבר להישגים המסחריים, האלבום נחשב גם לכזה שהביא את הקאנטרי-מיוזיק למיינסטרים ולפופ, ובכך נקבע ההישג הכי חשוב שלו.

אבל כל זה שייך לעבר. אחרי הצלחת האלבום ההוא, המוטיבציה של טוויין ליצור ירדה פלאים ובעשרים השנים שחלפו היא הוציאה רק עוד אלבום אחד, "Up!", גם הוא היה לפני 15 שנים. עכשיו, בגיל 52, טוויין החליטה על קאמבאק. אלבומה החדש "Now" אמור להחזיר אותה לעניינים, לפחות כך היא מקווה.

עד כה, "Now" התקבל בצורה יפה בעולם. הוא תפס את המקום הראשון במצעדי המכירות של ארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה, ללא ספק מרשים. מבחינת להיטים, נראה שהמצעדים דווקא לא נסחפו בתחושת נוסטלגיה, ו"Now" לא הצליח להוציא אף שלאגר. זה לא ממש מפתיע. הסינגל הראשון, "Life's About to Get Good" נשמע כמו קאנטרי-פופ קופצני שתקוע בשנות התשעים. הסינגל השני והשיר שפותח את האלבום – "Swingin' with My Eyes Closed" הוא שוב, למרות האלמנטים ממוזיקת הרגאיי ששזורים בו, קצת מיושן למצעדים.

שני הסינגלים מאפיינים את רוח האלבום שתקוע בעבר. כנראה שזה נכון מבחינת המעריצים הוותיקים של טוויין, שלא מחפשים משהו חדש. שירים כמו "Poor Me" ו"Who's Gonna Be Your Girl" מצליחים להישמע כמו בלדות פופ קצת יותר עכשוויות, אבל לא לשם טוויין מכוונת. היעילות הזאת לא מאוד מעניינת. בטח בהתחשב בכך שכוכבת הפופ הגדולה ביותר כרגע, טיילור סוויפט, הגיעה אף היא ממוזיקת הקאנטרי, ושדרגה אותה למחוזות מתקדמים ואחרים לחלוטין.

עבור קאמבק שמגיע אחרי 15 שנים, "Now" עושה את העבודה ומרצה את המעריצים הוותיקים, אבל אם טוויין תרצה להמשיך להיות בעניינים באלבום הבא שלה, היא צריכה יותר לאתגר.

אם הקאמבקים של פינק, טוויין ופרגי אמורים לעודד זמרות ותיקות לחזור למרכז הבמה, המקרה של גוון סטפאני הוא תמרור האזהרה. בשנה שעברה היא חזרה עם האלבום "This is What the Truth Feels Like" אחרי עשור של שתיקה, וראתה אותו הופך לכישלון מהדהד. בעולם החדש, זה של ריהאנה, טיילור, גאגה וחברותיהן – אין מקום למתמהמהות. ומי שלא מפקידה לפמפם אלבומים, ביונסה או בריטני סטייל, עלולה להישכח.

כדי לנסות בכל זאת לשקם את הקריירה שלה, סטפאני הולכת עכשיו על בטוח ומוציאה את אלבום שירי חג המולד, "You Make it Feel Like Christmas". האלבום עמוס בחידושים לקלאסיקות כריסמס, דוגמת "Jingle Bells", "Silent Night" ו"Last Christmas", הכל עטוף בהפקה יעני סיקסטיזית-מואוטאונית. החידושים של סטפאני די שבלוניים ודווקא השירים החדשים שכתבה, דוגמת שיר הנושא ו"My Gift is You" נותנים את הטון כאן. ואף על פי כן, האלבום לא ממש מצליח לרגש. אלבומים בסטייל הזה שיצאו בשנים האחרונות לזמרות כמו קיילי מינוג, קים וויילד ומריה קארי לא שונים במיוחד מזה של סטפאני, שעשתה כאן את הצעד הכי מסחרי שאפשר כדי להציל את הקריירה שלה. המכירות בוודאי יהיו יפות, אבל אם יש אלבום חג מולד שאנחנו באמת מחכים לו – הוא דווקא זה שסיה צפויה להוציא בחודש הבא.