שנה וחצי חלפה מאז עלייתה של "דברים מוזרים" בנטפליקס, והטירוף העולמי שיצרה סביבה כלהיט בלתי צפוי. הילדים המופלאים במרכזה הפכו לכוכבים, קמפיינים ויראליים מוגזמים דרשו צדק עבור בארב מוכת הגורל, והפרסים והשבחים זרמו כמים. ובכל זאת, כשהמצלמה מרחפת מטה משמי הלילה שטופי הכוכבים אל המציאות של הוקינס, אינדיאנה, בסצנת הפתיחה של העונה השנייה, התחושה היא שמעולם לא עזבנו באמת. הרבה דובר ונכתב על כוחה של הנוסטלגיה שמביאה איתה הסדרה, אבל הזמן שחלף בין העונה הראשונה לזו שאחריה הבהיר שיש בה הרבה מעבר לכך. "דברים מוזרים" כולאת בתוכה תקופה, אבל גם הלך רוח שכבר חלף מן העולם, ערכים של חברות, אמינות, נאמנות ואומץ, וגם אוסף של גיבורים שכולם שבורים ופגומים בדרכם. לא פחות מהרצון לראות אותם שורדים עוד התנגשות עם העל טבעי, קשה להשתחרר מהכמיהה לחבק אותם.
המידיות הזאת של המפגש המחודש עם הסדרה חשובה מאין כמוה, שכן הרבה מאוד השתנה כמובן מאז עזבנו אותה בפעם האחרונה. האינטימיות של מפגשי ה"מבוכים ודרקונים" במרתף משפחת ווילר הוחלפה בהמוניות של אולמות משחקי הוידאו; שמות כמו "שליחות קטלנית" הפכו לבון טון התרבותי החדש; מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב של 1984 התקרבה לרגע השיא שלה; ובתוך החבורה עצמה נותרו משקעים רבים מטראומת הדמוגורגון והסודיות שנכפתה עליהם מצד הרשויות. מייק מתקשה להשלים עם אובדנה של אילבן, וויל מתקשה להשתחרר מהטראומה של השבי ב"עבר השני", ננסי מתקשה להתגבר על אובדנה של בארב, הופר מתמודד עם אתגר חשאי חדש, ורק דסטין ולוקאס מצליחים להישאר אופטימיים ולהתחרות ביניהם על ליבה של מקס (סיידי סינק), התלמידה החדשה והסוערת בבית הספר. כולם מעט בוגרים יותר, מעט פגיעים יותר, מוכנים להציג בפנינו צדדים שלא היכרנו בעבר לצד עוד ממה שאהבנו.
אתגר לא פשוט עמד לפתחם של האחים מאט ורוס דאפר בפתיחת העונה הזו. רבים פקפקו ביכולתם להפתיע שוב, ובוודאי להעמיק ולחדש בדרכים שיהפכו את העונה החדשה ליותר מעוד סיבוב של הרפתקאות אייטיז על אופניים. ואכן, בכל אספקט שהוא, "דברים מוזרים 2" היא יותר: ארוכה יותר, שאפתנית יותר, מעמיקה יותר, מפחידה יותר, קולנועית הרבה יותר בעיצוב, בצילום ובאפקטים, וכך גם לגבי אוסף הדמויות והסיפורים שהיא מנהלת בעת ובעונה אחת. הרחבה גדולה אחרת ניכרת בהיקף הצלילה שלה לעומק התרבותי של האייטיז. אם בעונה אחת היו אלה סטיבן קינג, ג'ון קרפנטר, "אני והחבר'ה" ו"אי.טי" שנתנו את הטון, הפעם מצטרפים אליהם שמות כמו "פולטרגייסט", "גרמלינס", "שובו של הנוסע השמיני", "מלחמת הכוכבים" ו"מכסחי השדים", שהשפעתם ניכרת היטב על ההתרחשויות. ובניגוד להמשכונים רבים אחרים שנוטים להפריז ולהגזים במלאכת ההרחבה המתבקשת הזאת, "דברים מוזרים" ממשיכה, כאמור, להרגיש מוכרת. כמו קומה חדשה לבניין ישן וטוב.
לא הכל עובר חלק כמובן בתהליכים מהסוג הזה, וזה כמעט מתקבל על הדעת. אחד מקווי העלילה של העונה הנוכחית, עד כמה שניתן לציין זאת מבלי לספיילר דבר, עוסק בהחלטה די טיפשית של דסטין. ואף שסדרת ההרחבה הנלווית אל העונה הנוכחית, "מאחורי דברים מוזרים" (ראו הוזהרתם, אל תצפו לפני שהשלמתם את העונה כולה), מספקת הסבר לכך, הוא אינו מספיק בהתחשב בדברים שכולנו למדנו אשתקד על היקום הזה, ובהתחשב בכך שהילדים בחבורה (ובוודאי דסטין, שהוא ככל הנראה המבריק ביותר בה) אמורים להיות חכמים הרבה יותר. דוגמה נוספת היא ניסיון להציג דמות נבל חדש בדמות תיכוניסט בשם בילי (דייקר מונטגומרי), שמתגלה בעיקר כקריקטורה חיוורת, גדושת פאתוס ושטחית עד מאוד של דושי תיכון. מהסוג שסטיב אמור היה להיות, ולשמחת כולם התפתח לדמות מגוונת הרבה יותר. אפשר גם להתקטנן ולרדת לרזולוציות קטנות עוד יותר, כמו העובדה שג'ויס כל כך אובססיבית לוויל, עד שלעתים היא שוכחת לפרקי זמן עצומים שבנה השני קיים.
על אף כל אלה, "דברים מוזרים 2" מסתערת קדימה בהצלחה רבה. בראש ובראשונה בגלל שלב לבה היה ונותר החבורה המצוינת במרכזה. פין וולפהארד (מייק), קיילב מקלוכלין (לוקאס), גייטן מטראצו (דסטין) וכמובן מילי בובי בראון האדירה (אילבן), מביאים לעונה הזו צדדים אחרים ומסקרנים שלא היכרנו בדמויותיהם בעונה הראשונה. התחושה היא שהתבגרנו איתם והשינויים הללו, כמו גם ההצצה המצוינת לכל אחד מבתיהם ומשפחותיהם, הם בדיוק מה שהיינו רוצים לדעת עליהם כעת. נואה שנאפ (וויל), ממנו ראינו מעט מאוד בעונה הראשונה, מתגלה כאן כנכס חשוב לסדרה ושחקן נפלא בפני עצמו. הרבה מהדרמה של העונה מונחת על כתפיו הצעירות, והוא צולח את המשימה באופן מרשים. גם דיוויד הרבור ממשיך להיות מצוין בתפקיד צ'יף הופר המעורער, פול רייזר המקסים מעניק מניסיונו לדמות חשובה אחרת, שון אסטין מביא את הגרסה הבוגרת של דמות "הגוניס" שלו, ואפילו וינונה ריידר מצליחה לרדת דרגה אחת בסקאלת ההיסטריה ולהיות קצת יותר נסבלת.
הסיפור שבנו הדאפרים, ואותו כמובן לא נחשוף כאן, מסקרן ונבנה ביעילות רבה על הבסיס של העונה הראשונה. החיבורים האלה מאפשרים לסדרה לסטות באחד מהפרקים לסיפור צד (שאף על הבעיות הלא מעטות שבו, הוא חשוב בפני עצמו), ולשוב חזרה מבלי שנחוש שהסיפור נמרח או התפזר. ואף שהבחירות שלהם מאתגרות את הדמות האהובה מכולם, אילבן, הן הכרחיות להתפתחותה מחוץ לחבורה. ומעל לכל אלה, "דברים מוזרים" יודעת ללחוץ היטב על כפתורי האימה עם דימויים וסצנות אפלות ויעילות כל כך, עד שסיבוב שגרתי לגמרי לפח האשפה בביתי הפך עבורי למצמרר במיוחד. התסריט מאזן היטב בין רגעים של רגש שבונים קשרים ודמויות, והקשתות העלילתיות לאורכו נפתרות כל אחת בדרך מספקת ומתגמלת. בכלל, הפרקים האחרונים של העונה הם מהסוג שאילולא אפשרות הבינג', היו מובילים כנראה לשיגעון גלובלי מהידיעה שנצטרך להמתין להם שבוע נוסף.
גם את העונה הזו עוטף פסקול אייטיזי נוסטלגי ומחמם לב (שמגיע לשיאו בפרק האחרון), לצד שלל קטעי מקור שנעים על הסקאלה שבין המסעיר למקפיץ. וכשהצלילים מצטרפים למפלצות אימתניות, גיבורים אהובים, נוסטלגיה, רגש, תסריט יעיל ושדרוג בכל האספקטים הטכניים, ניתן לומר ש"דברים מוזרים" עשתה את מה שמעט מאוד סדרות יודעות לעשות: לשמר את המוצלח ולהוסיף עליו. באופן אירוני, גם העונה הזאת מסתיימת עם תחושה של "אוקיי, מה כבר אפשר לחדש עכשיו?", ואיכשהו מיד לאחריה מגיעה רגיעה וההבנה שאיכשהו, כשנשוב להוקינס, נגלה שוב שהקסם עדיין כאן.
