קראו את הפרק הראשון מתוך "על חוד הסיף" של אלן קושנר

שלג ירד על ריברסייד, אניצי נוצות גדולים ולבנים אשר כיסו על הסדקים בחזיתות הבתים החרבים וריככו בהדרגה את קווי המתאר הנוקשים של גגות מחורצים ושל קורות שקרסו. שיפולי הגגות התעגלו משלג, חפפו, התרפקו, גלשו, כיסו על בתים המתגודדים יחד כמו כפר בסיפור מעשייה. מדרונות קטנים של שלג נחו על שלבי התריסים המוגפים עדיין כנגד הלילה. שלג נח כאבק על ראשי ארובות יוצאות מגדר הרגיל, שהיתמרו מגגות מכוסים כפור, והעלה פסגות לבנות בחריצי שלטי האצולה הישנים שנחרטו מעל פתחי הבתים. רק פה ושם נראה חלון שזגוגיתו התנפצה מזמן, פעור כמו פה שחור ושבור שיניים השואב את השלג אל לועו.

ואם כך, תחל המעשייה בבוקר של חורף, בטיפת דם יחידה שצנחה זה עתה על השלג הצחור: טיפה עזת גוון כמו אבן אודם מלוטשת היטב, אדומה כמו כתם יין יחיד על חפת תחרה. ונדמה כי יש בכך משום רמז לרשע האורב מאחורי כל חלון שבור, זומם מזימות של זדון ושל כשף בשעה שמאחורי התריסים המוגפים ישנים האנשים הטובים שנת ישרים בשעה מוקדמת זאת בריברסייד. בתוך זמן לא רב יקומו לעמל יומם; ואחד מהם יהיה אולי מלבב כמו היום החדש, חמוש, כמנהגם של אנשים טובים, לקראת ניצחון שאחריתו נחתמה מראש...

אלא שאיש אינו מסתתר מאחורי החלונות השבורים; רק אדוות של שלג נסחפות על פני קרשי הרצפות החשופים. בעליהם של שלטי האצולה סילקו ידיהם מזמן מכל טענה לבעלות על הבתים שבראשיהם התנוססו ועברו להתגורר במעלה הגבעה, משם יוכלו להשקיף באדנות על העיר כולה. שום מלך אינו מושל בהם עוד, לטוב ולרע. ממרומי הגבעה, ריברסייד אינו אלא כתם זעיר בין שתי גדות נהר, רובע מפוקפק בעיר משגשגת. תושביו הנוכחיים אוהבים לראות בעצמם אנשי זדון, אך למעשה אינם גרועים מאחרים. והבוקר כבר הספיקה להישפך יותר מטיפת דם אחת.
הדם נח על השלג בגינת חורף מעוצבת, שנותרה כעת רמוסה ובוצית. גבר שוכב מת, השלג ממלא את גומחות עיניו. גבר אחר מקופל על הקרקע הקפואה, נאנק ומזיע שלוליות ומחכה שמישהו יבוא לעזרתו. גיבור המחזה הקטן הזה זינק זה עתה מעל לחומת הגן ורץ כמטורף אל תוך החשכה כל עוד יש חשכה להיבלע בה.

השלג היורד הקשה עליו את הראייה. הקרב לא גרם לו להתנשפות יתרה, אבל הוא היה לוהט ומיוזע, והרגיש כיצד הולם לבו בכוח בחזה. הוא התעלם מכך בדרכו לעבר ריברסייד, לשם לא סביר שיעקוב אחריו איש.
הוא היה יכול להישאר, אילו רצה. הדו-קרב היה מרשים מאוד, בידור מן המעלה הראשונה עבור אורחי המסיבה. אנשים ידברו על המסיבה בגן החורף ועל תוצאותיה במשך שבועות. אבל הסייף ידע שאילו היה נשאר היו מציעים לו יין ומאפים עשירים, ושואלים אותו שאלות משמימות על הטכניקה שלו ושאלות בעייתיות על מי שאירגן את הקרב. הוא המשיך לרוץ.
תחת גלימתו היתה חולצתו מרובבת בדם, והמשמר ירצה לדעת מה מעשיו במעלה הגבעה בשעה כזאת. הידיעה היתה זכותם; אבל מקצועו אסר עליו לענות, ולכן חמק סביב פינות הבתים ועצר להשיב את נשימתו בפתחים עד שהותיר את הדר הגבעה מאחוריו ועשה את דרכו מטה ברחובות העיר. השחר כבר החל לעלות כשהגיע לנהר ששטף תחת הגשר, ירוק ועכור. איש לא המתין שם להתעמת איתו, ולכן הציב את רגלו על האבן ופילס את דרכו במאמץ מבעד לתלוליות השלג ולשבילים המטונפים שהותירו עמלים אחרים של שעת לילה מאוחרת שעברו שם לפניו. לבסוף היה הנהר מאחוריו, חוצץ לבטח בינו לבין שאר העיר. כעת הוא ניצב בשטחי ריברסייד, ולשם לא יעז המשמר לבוא לעולם. אנשים הכירו אותו כאן ואיש לא יטריד אותו.
ואולם, כאשר פתח את דלתה של בעלת הבית שלו מצא כי קהל בלתי מבוטל כבר נאסף שם בציפייה לשמוע על הדו-קרב. תושבים נוספים מריברסייד ביקרו גם הם בגבעה באותו לילה, פרצו אל הבתים ואספו מידע ורכילות, והשמועה כבר החלה לעשות לה כנפיים. הסייף ענה על שאלותיהם בנימוס רב ככל שהצליח לגייס, מוצף תשישות פתאומית. הוא הפקיד בידיה של מארי את חולצתו, לכבס, וטיפס במדרגות אל חדריו.

פחות משעה קודם לכן שכבה מארי, הזונה והכובסת שגם השכירה חדרים בתשלום שבועי, ונחרה קלות בזרועות לקוח יקר בלי לדעת דבר על ההתרגשות הצפויה. ידידה היה מלח שהפך לזייפן מטבעות, ורגל העץ שלו ניצבה שעונה בנוחות על מראשות המיטה. הוא היה הלקוח החמישי והאחרון שלה לאותו לילה, ומארי, שכבר לא היתה צעירה, לא התעוררה למשמע המהלומות הראשונות על תריסי ביתה. המלח זע באי-שקט. הוא חלם על סערות. כשהתחזקו הדפיקות התיישבה מארי במיטתה באחת ופלטה צווחה למגע האוויר הצונן שמעבר לשמיכה.
"מארי! מארי!" הקול שבקע מבעד לתריס היה מעומעם אך עיקש. "תפתחי ותספרי לנו הכול!"
מארי נאנחה. זה ודאי קשור שוב בסנט ויר: בכל פעם שהסייף היה מעורב במשהו, אנשים באו אליה בציפייה לשמוע את הפרטים. היה מרגיז להודות שהפעם היא אינה יודעת דבר – ומצד אחר, לא היה שום צורך לומר להם את זה. מארי קמה ופתחה את הדלת בצחוק המפורסם שעשה אותה פופולרית.
המלח שלה הצטנף בפינת המיטה בעוד חבריה צועדים פנימה ומשתלטים על החדר בנינוחות של מכרים ותיקים. החדר הלם מפגשים חברתיים, מאחר ששימש הטרקלין הקדמי בתקופה שבה היה הבית ביתו של בן אצולה. עובש הכתים את הכרובים המצוירים על התקרה, אבל עיטורי הקיר, בדוגמת זרי דפנה, נותרו שלמים ברובם, והאח היתה עשויה שיש אמיתי. ידידיה של מארי פרשו את גלימותיהם הרטובות על המכתבה המוזהבת, שחסרה את כל מגירותיה, ועל הכיסא המרופד קטיפת טורקיז שלא כשר לישיבה בשל רגליו הרעועות. לוסי "אצבעות" הצליחה לשדל את האש להעלות להבה עזה, ואילו וסאם ב?ו?נ?ר שלף ממקום כלשהו קנקן ששיפר מאוד את מצב רוחו של המלח.
"את יודעת," אמר סאם בכובד ראש, "סנט ויר שלך הרג הפעם דוכס."
סאם בונר היה כייס לשעבר עם חיבה מצערת לטיפה המרה. הוא שב וחזר על אותה הצהרה זה מחצית השעה, וחבריו החלו להתעייף מלתקן אותו. "לא את הדוכס, סאם," ניסה אחד מהם שוב. "הוא עבד בשביל הדוכס. הוא הרג שני ס?ייפים, אתה מבין, בגן של הדוכס."
"לא, לא, בגן של לורד הו?ר?ן. שלושה סייפים, ככה שמעתי," התעקש אחר, "ממקור טוב. שניים מתים, אחד נפצע, ואני מוכן להתערב איתכם שגם הוא לא יחיה עד הבוקר!"
"התערבנו!"
מארי ישבה על המיטה כשהשמיכות עוטפות את כפות רגליה, והניחה להתערבויות ולהתקוטטויות לגעוש סביבה. "מי נהרגו? – לינץ' – דה מאריס – אין עליו שריטה – בגן של הורן – שכר את סנט ויר? – לא את סנט ויר, את לינץ' – נפצע – גוסס – מי שילם לסנט ויר? – הורן – הדוכס – השטן – כמה? – יותר מכמה שאתה תראה כל החיים שלך – "
אנשים נוספים הצטרפו בהדרגה והוסיפו להמולה. "סנט ויר נהרג – נלכד – חמש לאחת – "
הם בקושי הבחינו כשגבר נוסף נכנס למקום והתייצב דומם סמוך לדלת. סאם בונר שאג: "טוב, אני אומר שהוא הסייף הכי טוב בכל העיר ה'חורבנת! לא, זה שקר – בכל העולם!"
הבחור הצעיר שליד הדלת חייך ואמר: "סליחה. מארי?"
הוא היה צעיר מרוב הנוכחים; שערו כהה, גובהו ממוצע, פניו מלוכלכות ועטורות זיפים.
"מי זה, לעזאזל?" נהם סאם בונר.
"הסייף הכי טוב בעולם," ענתה לוסי "אצבעות" ברשעות מובנת.
"מצטער להטריח אותך," אמר הסייף למארי, "אבל את יודעת שהכתמים עלולים לא לרדת." הוא הסיר את גלימתו וחשף חולצה לבנה, מטונפת מדם. הוא פשט את החולצה מעל ראשו והשליך אותה אל פינת החדר. ריח ברזל מעקצץ של דם חדר לרגע מבעד לריחות הוויסקי והצמר הרטוב. "אוכל לשלם לך בשבוע הבא," הוא אמר. "הרווחתי קצת כסף."
"מבחינתי זה בסדר גמור," אמרה מארי בקלילות אגבית שכולה התרברבות.
הוא פנה ללכת אבל הם קראו בשמו, שיעצור: "סנט ויר!"
"סנט ויר! אז מי נהרג?"
"דה מאריס," הוא ענה קצרות. "ואולי לינץ', בשלב זה. סלחו לי, בבקשה."
איש לא הושיט יד לעצור בו כשעבר בפתח.

ריח דגים מיטגנים הפך את קיבתו של הסייף. זה היה הג'נטלמן הצעיר שלו, הסטודנט, עטוף בגלימות המלומד שלו, שהשתופף כמו עטלף שחור מעל המחבת שבאח המעוטרת.
"בוקר טוב," אמר סנט ויר. "קמת מוקדם."
"אני תמיד קם מוקדם, ריצ'רד." הסטודנט לא הסתובב. "אתה זה שנשאר ער כל הלילה והורג אנשים." קולו ניחן בקרירות העצלה הרגילה שלו, האגבית עד לקנטר. המבטא, על עיצוריו החדים והתנועות הארוכות, החזיר את ריצ'רד לגבעה: לרגע הוא השתופף שוב בינות לשיחים בגן התענוגות, מקשיב לצלילים זהים לאלה, קולותיהם של באי המסיבה המצטלצלים באוויר. "מי היה הנשמה האומללה הפעם?"
"שני סייפים. זה היה אמור להיות דו-קרב עם ה?אל לינץ', חשבתי שסיפרתי לך. הפטרונים שלנו קבעו שנערוך אותו במסיבת הגן המשוגעת של לורד הורן. אתה מתאר לעצמך, לערוך מסיבה בחוץ בחורף הזה?"
"אני בטוח שהיו להם פרוות. ושהם התפעלו מעיצוב הגן."
"אני מניח." הסייף שקד על ניקוי הסיף בעודו מדבר. זה היה כלי נשק קל משקל, סיף גמיש שרק הוא, בזכות השם שיצא לו ותגובותיו הזריזות, היה יכול לשאת בריברסייד ללא חשש. "בכל אופן, לינץ' התחיל בדו-קרב, אבל אז דה מאריס הגיח מהשיחים והסתער עלי גם הוא."
"למה?"
ריצ'רד נאנח. "מי יודע? הוא מסייפי הבית של הורן; אולי הוא חשב שאני תוקף את אדונו. בכל אופן, לינץ' זז הצדה ואני הרגתי את דה מאריס. הוא לא היה בכושר," הוסיף, בעודו מבריק את הלהב בבד דק. "לינץ' היה לא רע, הוא תמיד היה מוכשר. אבל הפטרונים שלנו רצו להמשיך מעבר להקזת דם ראשונה, אז אני חושב שהרגתי אותו. אני חושב..." הוא הזעיף פנים. "זאת היתה דקירה מגושמת. החלקתי על קרח ישן."
הבחור הצעיר דקר בדג. "רוצה קצת?"
"לא תודה. אני נכנס למיטה."
"טוב, היא קרה להחריד," אמר המלומד בסיפוק. "ואני אצטרך לאכול את כל הדג בעצמי."
"עשה כך."
סנט ויר ניגש לחדר הסמוך, שם ניצבו ארגז בגדים ובו גם הס?י?פים שלו, שנעטפו בבד משומן, ומיטה גדולה ומגולפת להכביר. הוא קנה את המיטה בפעם האחרונה שהיה לו כסף; ראה אותה בדוכן בשוק בריברסייד, שהיה מלא מיני פריטים שנלקחו מהבתים העתיקים, והתאהב בה ממבט ראשון.
הוא הסתכל על המיטה. לא נראה שישנו בה. הוא חזר לחדר הקדמי, סקרן.
"איך עבר עליך הלילה?" שאל. הוא הבחין בזוג מגפיים רטובים ניצבים בפינת החדר.
"היטב," ענה המלומד, בעודו פולה באנינות עצמות מתוך הדג שלו. "חשבתי שאמרת שאתה עייף."
"א?ל?ק," אמר ריצ'רד. "באמת לא בטוח עבורך להסתובב כאן לבד אחרי רדת החשכה. אנשים מתפרעים, ועדיין לא כולם יודעים מי אתה."
"איש אינו יודע מי אני." אלק העביר את אצבעותיו הארוכות בחולמניות בשערו. השיער היה חלק, חום כעלה, וגלש על גבו בזנב הסוס הארוך שהיה הסממן המתריס של המלומדים באוניברסיטה. הוא התגורר בריברסייד מאז הסתיו, ורק בגדיו והמבטא שלו העידו על מוצאו. "ראה." עיניו של אלק, אשר פנו אל החלון, היו כהות וירוקות כמו המים מתחת לגשר. "עדיין יורד שלג. אפשר למות בשלג. זה מוות קר, אבל לא כואב. אומרים שככל שעובר הזמן יותר ויותר חם לך, ואז אתה נרדם..."
"אנחנו יכולים לצאת אחר כך. אם מישהו מנסה להרוג אותך, כדאי מאוד שאדע מזה."
"מדוע?"
"אני לא יכול להניח לזה לקרות," אמר הסייף; "זה יהרוס את המוניטין שלי." הוא פיהק. "אני מקווה שלפחות לקחת את הפגיון שלך."
"איבדתי אותו."
"שוב? טוב, לא חשוב. אוכל לקנות לך אחד אחר כשאקבל את הכסף על הקרב." סנט ויר ניער את זרועותיו וכופף אותן כנגד הקיר. "אם לא אלך לישון בקרוב אני אתחיל להתעורר, ואז ארגיש נורא כל היום. לילה, אלק."
"לילה טוב, ריצ'רד." הקול היה שקט ומשועשע; השעה היתה שעת בוקר, כמובן. אלא שריצ'רד היה עייף מכדי שיהיה לו אכפת. הוא הניח את הסיף בהישג יד, סמוך למיטה, כדרכו תמיד. בעודו שוקע בשינה היה נדמה שלנגד עיניו חולפת סדרה של תמונות לבנות, מחזות שגולפו בשלג. גנים קפואים, ענפיהם שופעים ורדים לבנים וקוצים של בדולח; גבירות בשיער צמר גפן מתוק ואיתן אבירים של שנהב; ועבורו, יריבים ולהם ס?י?פים ארוכים ומבהיקים של קרח צלול ונוצץ.