אנחנו רגילים כמובן לראות סרטי המשך, אבל רובם שייכים לז'אנר גיבורי-על וכדומה, ורק מעטים הם מסמכי דוקו. "אמת מטרידה יותר", שעולה כאן היום (חמישי) לאקרנים, משתייך לקבוצה השנייה והנדירה. עם זאת, יש לו מכנה משותף עם להיטי סופר-הירוז, שכן גם בו מטרתו של הגיבור היא להציל את העולם מנזקי הפגיעה באיכות הסביבה, במקרה זה.
לגיבור הפעם אין כוחות על, מלבד היכולת להתאושש מאחת התבוסות הפוליטיות הכואבות בהיסטוריה ולפתוח בחיים חדשים. מדובר כמובן באל גור, האיש שכמעט היה נשיא, וכאן ממשיך את המסע הקולנועי האקטיביסטי שהתחיל לפני קצת יותר מעשור ב"אמת מטרידה", סרטו התיעודי זוכה האוסקר.
בניגוד לסרט הקודם, שמתחילת הדרך עורר תהודה עצומה, הרי שההמשכון דווקא החל את המסלול שלו בקול ענות חלושה. הפרמיירה שלו בפסטיבל קאן לפני כעשרה חודשים לא עשתה רעש ונראה היה שהוא הולך להתפוגג כמו הקרחונים תחת ההתחממות הגלובלית. אלא שאז שוב התגלה כי דונלד טראמפ הוא היחצ"ן הכי טוב של הוליווד בימינו. החלטתו להוציא את ארצות הברית מהסכם פריז למען האקלים, שגור היה אחד הקברניטים שלו, הפכה את "אמת מטרידה יותר" לרלוונטי ואקטואלי מתמיד.
יוצרי הסרט, שצילמו אותו בימים בהם היו בטוחים כי קלינטון תנצח את הבחירות בקלילות, הבינו זאת גם כן וערכו אותו מחדש כדי להתאימו לעידן טראמפ. כתוצאה מכל זה, העניין ב"אמת מטרידה יותר" התעורר מחדש בכל העולם וגם אצלנו. וכך, הוא עולה פה לאקרנים, אף שבדרך כלל לא מפיצים כאן סרטי דוקו מתוצרת זרה.
כזכור, הסרט הקודם התגלה למעשה כמעין הרצאה מצולמת. לכאורה, זה המהלך הכי אנטי-קולנועי שאפשר להעלות על הדעת, אבל דווקא בגלל זה היו ב"אמת מטרידה" עוצמה מפתיעה ומהפנטת וכמובן גם ממד פורץ דרך. ההמשכון, לעומת זאת, מתנהל בצורה דינמית יותר. יוצרי הסרט בוני כהן וג'ון שנק מסתובבים עם מצלמתם ברחבי העולם, ומלווים את גור בעודו מנסה לחזק את שיתוף הפעולה הבינלאומי למען האקלים, לפני שיהיה מאוחר מדי.
לכאורה, זה סגנון קולנועי יותר, אבל הוא גם שגרתי יותר, וכיוון שעבודת הבימוי כאן רוב הזמן נטולת השראה, התוצאה פחות מעניינת וסוחפת מאשר ב"אמת מטרידה". זה אולי קולנוע, אבל בטח שלא קולנוע גדול, ולמעשה הסרט נראה כמו כתבת מגזין מורחבת של "שישים דקות" או "אולפן שישי".
לא בטוח כמה אנשים יטרחו כאן לצאת מהבית כדי לצפות בסרט כזה, מה עוד שבניגוד לארצות הברית, אצלנו ענייני אקלים מעולם לא היו בראש סדר היום. עם זאת, מי שכן יסורו ל"אמת מטרידה יותר" אולי לא יתמוגגו עד עמקי נשמתם, אבל בטח לא יסבלו. אין מדובר ביצירת דוקו מופתית, אבל היא גם אינה רעה או משעממת.
גור, בדרכו חסרת הכריזמה הטבעית, מלא תשוקה שמציפה את המסך, והבמאים לוכדים זאת וגם את ההיסטוריה שמתהווה עת הסכם פריז קורם עוד וגידים. נוסף לכך, הסרט מאלף ומאיר עיניים ואלא אם אתם בקיאים בעניינים סביבתיים, סביר להניח שתצאו ממנו כשאתם יודעים על פאנלים סולריים יותר מאשר אי פעם חלמתם.
ואולי חשוב מכל: לבידור ויזואלי בכלל ולקולנוע בפרט יש כמובן כוח עצום. לאורך ההיסטוריה, מדינאים רבים הבינו זאת, אבל הם בדרך כלל היו דיקטטורים. אל גור הוא דוגמה נדירה לנבחר ציבור ופוליטיקאי ליברל שניצל את המסך הגדול כדי להעביר את מסריו בצורה קומוניקטיבית למדי לקהל רחב יחסית. אחרי "אמת מטרידה" עוד אפשר היה לומר שזו רק גחמה מבחינתו, אבל לנוכח ההמשכון, מותר כבר לומר שהוא טיפח מורשת קולנועית של ממש ורשם את עצמו בדברי ימי הוליווד.
מי יודע, אולי פועלו של גור יעורר השראה גם באחרים ונזכה לראות בעתיד סרטים שכאלה בהובלתם של הילרי קלינטון ואהוד ברק, למשל. בינתיים, דבר אחד בטוח: המתואר ב"אמת מטרידה יותר" ממחיש עד כמה מצבו של כדור הארץ נואש. אם מוסיפים לכך את העובדה כי אף שצפיתי בו באמצע אוקטובר, בכל זאת היה צורך להפעיל את המזגן באולם, הרי שחווית הצפייה בו הוכיחה סופית כי ההתחממות הגלובלית מובילה את העולם לגיהנום.