דיכאון חורף: קאברים מלנכוליים ומושלמים שאתם מוכרחים להכיר

בתקופה שבה מפלי המוזיקה נשפכים בכמויות אדירות כל כך, הולכת וגוברת תחושה עזה של חוסר אונים אל מול כל השפע. איך בוררים את היהלומים המלוטשים, אלה שירגשו אותנו על אמת ויגרמו לנו לדמוע? למי שעייף מכדי לחפש מחט בערימת שחת, התשובה היא קאברים - שירים מהעבר שמתגלגלים לידיו של אמן מחונן אחר שמפיח בהם רוח חדשה. זה מסקרן אבל מוכר, יש היצע עצום אבל באוקיינוס הזה כבר קל יותר להתמצא. למי שכבר ממש לא יכול להתמודד עם מוזיקה חדשה, הנה כמה כיוונים שיתנו לכם זווית אחרת על המוכר.

חכו רגע עם גלגולי העיניים. בלי לבדוק, אין לי ספק שזה אחד השירים שבוצעו הכי הרבה אי פעם ובצדק על ידי התותחים הכי כבדים שיש. אבל הפלא האמיתי בגרסה של הקיור שזה פשוט נשמע כמו שיר גנוז של קיור גרסת האייטיז, שמעולם לא יצא. הם צובעים אותו בטוש המורבידי-פופי של רוברט סמית' וחבריו, והתוצאה פנומנלית.

לקילרס, כמו גם לסולן שלהם ברנדון פלאוורס, יש מיליון קאברים שונים שמציפים את הרשת, אבל בתוך ים של סתם, יש שיר אחד מדהים מתעלה מעל כולם ומצליח לתת לדארק אייטיז ולמילים של איאן קרטיס את הקצב, הקלאס והחיוניות של הקילרס, והכל ביחד משתלב נפלא בשנות ה-2000.

קשה לבחור קאבר אחד בלבד של ג'ון פרושיאנטה. מי שבעברו הרחוק היה ברד הוט צ'ילי פפרז, ואחרי פאזת התמכרויות קשות חזר בגדול עם קריירת סולו משגשגת. רוחות הרפאים שרודפות אותו מתבטאות בכל רגע בקולו השבור, לא משנה איזה שיר בא אל קרבו. אבל הייאוש המרוסק הבוקע ממנו מעניק חיים חדשים לגמרי ל"לאקי", נוגעים ללב ויפים כל כך.

זה לא הקאבר הכי יפה שרדיוהד עשו אי פעם, אבל לשמוע את תום יורק מחקה בדיוק מושלם את הסלסולים הבלתי אפשריים של מוריסי זו חוויה מסעירה עבור כל מי שגדל על שתי הלהקות. וכשתום מכריז שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, אין מבוגר אחד שיישאר אדיש.

הגרסה הזאת זכתה לעדנה בזכות הסדרה קליפורניקיישן כשכיכבה כבר בפרק הפיילוט. אבל גם מי שלא צפה בה מעולם, יופתע מהביצוע שלוקח את שירו האופטימי של אלטון ג'ון למחוזות של געגוע, חוסר ודאות ולב שבור.

הביצוע של בואי לשירו של הענק הצרפתי הוא לא אחד לאחד, ולוקח את הקאבר צעד קדימה עם גרסה מתורגמת, מה שמעצים את הגדולה. הקסם המקורי מהמילים של ז'אק ברל עודנו נוכח בתרגומו המופתי של הענק המוזיקלי, שמכניס לביצוע הזה כל כך הרבה רגישות ועוצמה והרהורים על יורדי ים. פנינה שכל מעריץ של בואי חייב להכיר.

למרות שבכתבה על קאברים עסקינן, עדיין, יש שיראו בכמה מהם חילול קודש. למשל קאבר לשיר הכל כך מוערך של בואי ז"ל. אבל אם תאזינו (בסבלנות, זה מתפתח בצורה די מפתיעה ככל שהשיר מתקדם) תגלו שהפליימינג ליפס עושים ממנו מטעמים חדשים, ולוקחים את המאזינים לטריפ מוזיקלי ברחבי החלל.

הפסנתר הקודר בפתיחה כבר מסגיר, לא מדובר בשיר קליט משנת 1967 העוסק ברוח התקופה ברומנטיקה ותמימות, אלא בזעקה לופתת של נסיך האופל שהמחשבות על אהובתו לא מרפות ממנו. קולו העמוק של קייב לבדו כשהוא מבטא את אותן מילים, כבר מצליח להגביר בכמה דרגות את עוצמת התחושות שעולות מהשיר.

הכל כבר נכתב על הטרגדיה של באקלי המוכשר והיפה שמת צעיר מדי. ולכן אין מדויק מקולו הטראגי להגיש את אחד השירים הכי קורעי לב של הסמיתס, ולהפוך אותו למסחטת דמעות ולפסקול המושלם לכל פרידה, בגידה, שברון לב, או בדידות חורפית.

במקור הביצוע יועד להיות מחווה אינטימית של קוביין לקורטני לאב, בת זוגו. הנימה הנוגה והמתמסרת בקולו של קוביין במה שאמור להיות שיר אהבה, והידע שלנו על האופן שבו כל זה עתיד להיגמר בקרוב, הופך את שיר האהבה העליז של הביטלס לאירוני ומורבידי, ומצליח להעביר אינסוף שכבות של עומק שקורעות את הלב לגזרים בפחות משתי דקות.

הגרסה הפאנקית של איאן בראון ל"בילי ג'ין" מגניבה וכיפית. אם מפשיטים מהשיר את הריקודים היחודיים של מייקל ג'קסון והליווי המוזיקלי ומחליפים בקולו המחוספס של בראון וטאצ'ים אלקטרוניים, מתגלה שיר מקפיץ ברוח האלבומים שבראון הוציא בתחילת שנות ה-2000.

הסימן המסחרי של זמרת הסולו וסולנית מאזי סטאר הופ סנדובל הוא הקול החלומי והעצוב שכמו נברא לימים של פוך וגשם. השיר המקורי של הרולינג סטונס דיבר על מערכת יחסים עם בחורה מהמעמד הגבוה, אבל כשהקול המספר הופך לנשי, מדובר בסיפור אחר לחלוטין.

השירים מאלבומי הקאבר של ג'וני קאש לפני מותו מושלמים אחד אחד, אבל חרמנות הנעורים הספרינגסטינית משנה כאן את פניה ועוברת מטמורפוזה ליצירה בוגרת ואותנטית. כשקאש המבוגר הוגה כל מילה ברגש שמגיע מהקרביים, והתשוקה הבוערת שלו נוטפת אמת כמו שרק מלך הקאנטרי יכול לעשות, השיר הזה תופס ולא מרפה.

קולה של בת' גיבונס, סולנית פורטיסהד, הוא כמו דלי מים קפואים שניתז על השיר הכאילו-העולץ של להקת אבבא. באבחה הוא מפשיט את אשליית הפיל גוד נטול דאגות לכזה שמעביר צמרמורת מוחצת בעמוד השדרה.

הקאבר הזה רחוק מלהיות מיינסטרים ומוקדש לחובבים האדוקים של הפיקסיז. הם כבר ידעו להעריך את חותמת הצליל הייחודית שלהם, קצב גיטרות והצעקות מכל הלב של בלאק פרנסיס האליל.

שיא האהבה הפופי מהסיקסטיז אמנם נותר כזה גם לאחר מסירתו לזרועות של ג'יזס אנד מארי צ'יין, אבל בדרך מתווסף אליו כל כך הרבה רגש, קוליות והסאונד הייחודי שמלטף דרך האוזניות.

למרות שרדיוהד כבר מופיעים ברשימה גם כמכסים וגם כמכוסים, לא הצלחנו להתאפק. הביצוע הנשי לשיר המצליח של רדיוהד טבעי כל כך, שהוא נראה כמו עוד להיט מבית היוצר של הזמרת עם הקריצה התמידית בקולה.

השינויים בשיר לא דרמטיים, אבל גם הפתיח האינסטרומנטלי וגם קולה המלטף של סולנית הלהקה הופכים את השיר לבן לוויה מושלם לנסיעה אל תוך הלילה בכביש, ממש כמו בקליפ.


לפלייליסט המלא