הקטע שנפלת מהסקטים על הפרצוף היה גדול

עם כל הכבוד לערכים המזרח-אירופיים הנאים שלמדתי מהורי, הספגטי עם קטשופ שגדלתי עליו וטיפת היידישקייט שעיצבו את חיי – הייתי הורגת בשביל אבא כמו אדם סנדלר. הייתי מוכנה אפילו לסבול את הפאדיחות הכרוכות בתספורת שלו ב"זמר החתונות" בשביל הפריבילגיה לגדול תחת חסותו של סלאקר מיומן עם השארם של סנדלר, שיודע להעריך את החשיבות של לאכול ארוחת בוקר במקדונלדס.

ב"ביג דדי" - קומדיה שהבריות מעיזות לכנותה טפשית או אפילו לא חינוכית - אדם סנדלר מאמץ, בניגוד לידיעת הרשויות, ילד דביל בן חמש שככל הנראה שייך לשותף שלו לדירה. סנדלר מלמד את הילד ערכים חשובים כמו ציניות ועשיית קטעים, ופותח בפניו צוהר לעולם המופלא של הפלת רולר-בליידרים בסנטרל פארק למטרות שמחה לאיד. מעבר לזה שמגיע להם, זה נראה לי אקט הרבה פחות סדיסטי מאשר לשלוח את הילד שלך ללמוד חלילית בקונסרבטוריון ואחר כך לארגן רסיטלים משפחתיים בסלון ולענות את המשפחה המורחבת עם התוצאות.

תגידו מה שתגידו, אבל אדם סנדלר הוא אבא נפלא. עובדה שהשטיק האבהי שלו, שהפך לכנה ואמיתי במהלך הסרט, קנה את לבה של ג'ואי לורן-אדמס, הידועה בתור "זאתי עם הקול המצחיק מצ'ייסינג איימי" (צר לי לומר שהפעם הילד עקף אותה בסיבוב בקטגוריית הקול המצחיק), ואנחנו מדברים פה על בחורה שהיא האקסית המיתולוגית של קווין סמית'!

הבעיה היחידה שעלולה להתעורר מהחינוך שסנדלר מעניק לג'וליאן הקטן היא שמרד הנעורים העתידי שלו ידחוף אותו לעבר חוגי נוער שוחר מדע ויקפיץ אותו להקבצה א' במתמטיקה, אבל הילד במילא מעצבן, אז לא נורא.