"אם הייתי צריכה לגדל את הבנות שלי על מזונות - לא הייתי שורדת"

    אסי לוי מגלמת בימים אלה אם חד הורית קשת יום בהצגה "אנשים טובים". בריאיון לוואלה! תרבות היא מספרת על החיבור שלה לדמויות נשיות חזקות, על האלימות המובנית כלפי נשים בחברה הישראלית, וגם על האכזבה הגדולה ממירי רגב. "בואי תתרמי, אל תאיימי ותצנזרי"

    • אסי לוי
    דוד אברהם
    "אם הייתי באה מהפריפריה, לא הייתי מחזיקה את אורח החיים שלי". אסי לוי (צילום: אלון שפרנסקי)

    הייאוש של החיים עצמם מכה בצופי ההצגה "אנשים טובים" כבר בסצנת הפתיחה. מרגי, אם חד הורית קשת יום משכונת מצוקה עלובה בבוסטון, מתחננת בפני הבוס שלה שלא יפטר אותה מחנות "הכל בדולר" שבה היא עובדת. אישה סובלת ונואשת, אבל לא כזו שבוחרת להיות קורבן.

    "מפתיע שגבר כתב את זה", אומרת בריאיון לוואלה! תרבות שחקנית התאטרון והקולנוע אסי לוי, המגלמת את מרגי בתפקיד הראשי. "בניגוד לאיך שאוהבים לכתוב על נשים ואיך שהן מצטיירות בספרות, היא לא משתמשת במיניות שלה והעניין המגדרי לא בא לידי ביטוי. היא אנדרוגינית במובן שהיא גם גבר וגם אישה. היא מגדלת את הבת שלה לבד והיא צריכה לאמץ לעצמה את כל הכלים כדי לשרוד".

    את גם אם חד הורית, לא?

    "אני אם חד הורית מאז שהתגרשתי, ומגדלת את הבנות שלי לבד".

    אבל לא במאבק הישרדות.

    "אם הייתי צריכה לגדל אותן על המזונות לא הייתי שורדת רגע. אם כמו מרגי לא היה לי גב - לא הייתי יכולה לתת לבנות שלי את אורח החיים הזה, בטח לא בזכות בעלי לשעבר. אני אישה עצמאית שבאה מחתך סוציו-אקונומי גבוה, אבל אם הייתי באה מהפריפריה, כמו מרגי? לא הייתי יכולה".

    עוד בוואלה! NEWS

    מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

    בשיתוף וואלה!שופס
    לכתבה המלאה
    "חושבת שהיא עושה דברים טובים". מירי רגב (צילום: AP)

    "אנשים טובים", שעלתה לאחרונה בתיאטרון חיפה בבימויו של איציק ויינגרטן ותוצג החודש בתל אביב, מבוססת על מחזה של דיוויד לינדסי-אבייר משנת 2011. המחזה היה מועמד לשני פרסי טוני, ביניהם לשחקנית הטובה ביותר שהוענק לפרנסס מקדורמנד. מי שעוקב אחר הקריירה של לוי, שבאמתחתה שורה ארוכה של דמויות נשים חזקות שהחיים - מה לעשות - מציבים בפניהן קשיים שמאיימים לשבור אותן, לא יופתע מהבחירה שלה להיכנס למאבק ההישרדות של מרגי. על אחת כמה וכמה במחזה שבמרכזו עומדות סוגיית של פערים חברתיים. מבחינתה של לוי, מדובר באקטיביזם. "בשירה וספרות הנושא הכי נכתב עלי אדמות זה אהבה", היא אומרת. "אבל כמו שכל אהבה היא מיוחדת ויש לה את הסיפור שלה, כך גם לכל קשה-יום את את הסיפור שלו, כל דמות היא אחרת וניצבת בפנייה בעיה אחרת, וחלום אחר, וקושי אחר. זה הצד האקטיביסטי והפוליטי שלי, זו זעקה שמפעילה אותי".

    למרות שברמה האישית, לא בדיוק הגעת משכונת מצוקה.

    "כן, באתי מסביבה מאוד אשכנזית, שכונת יוקרה, האליטה של רמת גן ורחמנא ליצלן, הלכתי ללמוד משחק. כולם סביבי רופאים ומדענים ואנשי אקדמיה, גם במשפחתי".

    אז מה קרה שהגעת ללמוד משחק?

    "מאז שהייתי ילדה תמיד הייתי מתבוננת בלי סוף. סקרנית, מציצה, מקשיבה. תמיד רציתי להכיר, לשמוע, הייתה לי יכולת הזדהות מאוד גבוהה. בתוך זה השתלבו גם יכולות חיקוי ושחזור של רגש, שנכנס לבנק של רגשות והתבוננויות משחר ילדותי והפכו ליצירה שנקראת דמות. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי 'שימי עלייך את השריון ותפסיקי לקחת ללב כל מה שאת רואה'. בסופו של יום מצאתי מה לעשות עם כל הרגשות שאספתי בדרך למחסן האישי שלי, ויצרתי סיפורים".

    את אישה ושחקנית, שתי קטגוריות שלא הכי קל להשתייך אליהן היום. רק בשבוע שעבר קרעו את פני הנשים שהופיעו בפוסטר של ארץ נהדרת. קראתי איפשהו שאמרת שלראות את הפנים של עצמך על פוסטר זה מרגש אותך כל פעם מחדש.

    "אז אם היו משחיתים אותי?"

    אם היו משחיתים אותך?

    "יש משהו מאוד אגרסיבי וכועס ומבעבע בחוץ, וזה נוגע בכל התחומים. כל אחד חווה את האגרסיביות והאלימות הזו בדרך אחרת ובמקצוע שלי זה תמיד מאוד חשוף".

    "רצו להעליב את הבנות שלי אז אמרו 'אמא שלך לסבית'". לוי עם בת זוגה (צילום: רפי דלויה)

    אבל האגרסיביות והאלימות שאת מציינת הן יותר מנת חלקן של נשים. עדויות של הטרדות ותקיפות מיניות של נשים בהוליווד לא יורדות מהכותרות, אבל תסכימי איתי שגם בתעשיית הבידור הישראלית יש גברים בעמדות כוח שמפעילים אלימות מינית.

    "באופן כללי יש שימוש במיניות ובכוח הגברי הפיזי כלפי נשים. אתה מרגיש את זה אפילו בכביש, כשגבר תוקף אישה זה תמיד בתנועות של 'אני אכנס בך' או 'אני אזיין אותך'. זה תמיד מאוד זכרי ומיני וקללות תמיד סובבות סביב זנות. זה לא רק בעבודה, את יוצאת מהבית ואת נחשפת לזה. אין אישה שלא חוותה את זה".

    את חווית את זה? או הומופוביה?

    "אני מקבלת הערות בסגנון 'מה קרה, עזבת אותנו?' מגברים שמתחילים איתי, אבל לא משהו כזה".

    והבנות? למשל בבית הספר, מתלמידים?

    "בוודאי, שרצו להעליב אותן אמרו להם 'אמא שלך לסבית', ברור, ילדים פוגעים. אבל זה בסדר ילדים אומרים הרבה דברים. באיזשהו שלב זה לא עצבן אותן יותר אז הפסיקו להגיד להן. אבל זה עוד ניחא. כשזה בא ממבוגרים, אז זה באמת נורא. יום אחד הבת הקטנה שלי, כשהייתה בת 13, חזרה מהצופים. לא בלילה אפילו, ביום שישי אחר הצהריים. במקרה היא הלכה לבד, בדרך כלל היא הולכת עם חברות שגרות קרוב. בחור על אופניים, לפי התיאור שלה בסביבות גיל 18, התחיל לעשות לה תנועות מגונות עם הפה והלשון והיא ממש נבהלה מזה".

    מה היא עשתה?

    "היא קפאה במקום. כי זה מה שזה עושה, זה מקפיא. לא רק נשים, גם גברים. כל גבר שיטרידו אותו מינית הוא יקפא, כי זה מה שקורה כשפולשים אלינו. גם את זה לא מגע, ורק בתנועה. אז היא קפאה, ומזל משמים שבדיוק שכן שלי ראה שמישהו מטריד אותה, הוא הבריח את האיש והיא דפקה ספרינט. אין אישה שלא חוותה את זה".

    ובעולם המשחק, של מי האחריות לדאוג לסביבה נקייה מכל זה?

    "האחריות היא של כל אחד. כל גבר שהטריד יודע בינו לבן עצמו שהוא הטריד. בנאדם מבוגר יודע כשהוא עושה משהו שהוא לא בסדר. אני רוצה להאמין שלאנשים יש מצפון, השאלה היא עד כמה הם קשובים לו ומה אנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את המעשים שלנו. זה קושר אותי גם לשם של ההצגה, "אנשים טובים". כל אחד חושב שהוא בנאדם טוב באיזשהו אופן. גם מירי רגב חושבת שהיא עושה דברים טובים".

    "עצוב לי מאוד השיח האלים והאגרסיבי של הפוליטיקאים שלנו" (צילום: ניר פקין, אביב חופי)

    אפרופו מירי רגב, לפי כמה שבועות היא הציגה קריקטורה שלכם היוצרים כגנבי כספים שחותרים תחת מדינת ישראל. תגובתך?

    "עצוב לי מאוד האופן שבו הפוליטיקאים שלנו מתנהלים בשיח אלים ואגרסיבי, ועוד במדינה דמוקרטית שמאיימים עליך בגלל דעותיך".

    וכשמירי רגב מציגה קריקטורה כזאת למשל, זה נוגע בך באופן אישי, בתור שחקנית?

    "זה נוגע, בוודאי. השאלה מה אתה עושה עם הנגיעה הזו. האם אתה נותן לה לנהל אותך או שאתה ממשיך בצדקתך. אז את חושבת ככה, זה גם לגיטימי. זכותך לחשוב. אבל האופן שבו היא מתנסחת והבריונות, כאילו זה כסף מכיסה והיא תחליט למי היא תחלק. הכסף הוא של המדינה, זה לא כסף שלך. כשיוצר שמתעסק בנושאים פוליטיים זה אומר שיש לו כאב שהוא רוצה לפתוח לדיון, הוא מראה שזה נוגע לו. הוא מספר את הסיפור שלו ואת הכאב האישי שלו בין אם זה מוצא חן בעיניך או לא. זה לגמרי פתוח לדיון, אבל תרבותי, את שרת התרבות".

    היית שוקלת לצנזר את עצמך כדי לא להצטייר כמין עוכרת ישראל שכזו?

    "מה זה נקרא לצנזר? אני יכולה להעיד שאני לא מסתירה לא את דעותיי ולא את אורחות חיי ואני לא מפחדת. אבל זה מאוד עצוב לי, ולמשפחת האומנים והקולנוע, שזו השרה שלי. מה גם שאם כבר יש לנו שגריר חיובי למדינת ישראל זה הקולנוע, ומי שתופס טרמפ והראשון לנהור למתפרה כדי להשוויץ בדגמים זאת השרה. היא נוהרת ומצטלמת על השטיח האדום בזכות הקולנוע הישראלי והצביעות הזאת מקוממת אותי. אם יש לך בעיה עם הקולנוע, אז אל תבואי לצעוד על השטיח האדום ולהצטלם. אני רואה בזה מניפולציה מאוד זולה לבוחרים שלה ומה שאני מבינה מזה זה שהיא רוצה להיות ראשת ממשלה - רק לא בדרכים אלגנטיות".

    כבר נבחרו מנהיגי מדינות שהגיעו למעמדם בדרכים לא אלגנטיות.

    "זה חבל כי אני מחבבת אותה, ואני חושבת שהיא פרסה על השולחן נקודות שאני מסכימה איתן לחלוטין לגבי חלוקה, לגבי עידוד. בואי תתעסקי בזה ותעודדי ותחלקי ותתרמי. אל תבטלי, אל תאיימי אל תצנזרי. באת עם אג'נדה של להרחיב אבל את כרגע עושה את ההפך. אני חושבת שאם היא תבוא לראות את ההצגה היא תזדהה איתה".

    נו, אז הנה הזדמנות להזמין אותה.

    "בוודאי! מירי, את תמותי על ההצגה. מרגי היא מהשכונה של מירי, היא ה-שכונה. היא בדיוק הבוחרים של מירי רגב שבשמם היא מדברת, ואני איתם. אבל תעזרי להם, באמת. את עובדת בשבילנו, בשבילם".

    אסי לוי, מתוך הסרט "הקפות" (צילום: יח"צ)

    למי מיועדת ההצגה?

    "לכולנו, ממש לכולם. זו קריאה, בואו נפקח עיניים ונסתכל מה קורה מסביב, מה זה קושי הישרדותי ומה התפקיד שלנו כחברה. לא המדינה, כי כמובן שהמדינה מתנערת כי זה החולי של קפיטליזם, הוא מתנער מאחריות על הפרט. כשהייתי ילדה ביקרנו בניו יורק ונדהמתי לנוכח העוני וההומלסים, לא הבנתי מה זה שבנאדם לא יכול ללכת לרופא".

    והיום?

    "מדינה שלוקחת אחריות ושמקדמת את הפרט - זו האג'נדה שאני מאמינה בה. זו הסיבה שמדינה בכלל קיימת, אחרת למה צריך את זה, אם אתם לא דואגים לכולם ורק לוקחים מאיתנו? זה החולי של החברה שלנו היום"

    "כאומנים, עוד באתונה העתיקה זה היה התפקיד שלנו, לחשוף את החברה ולבקר אותה ואת הפוליטיקה, להציב מראה. אנחנו מתעסקים בחלש, בכואב, בחריג, במצוקות. אנחנו לא יכולים להתחבר וליצור אם ליבנו לא יהיה פתוח לכולם וייראה את אלה שהמדינה שלנו לא רואה. אנחנו מציפים את הכאב הזה ופותחים אותו לדיון. אנחנו לא פוליטיקאים ולא מנהיגים, אנחנו מעבירים ביקורת בדרך שבה אנחנו חושבים שיקשיבו לנו. זו אומנות. ואז באה השרה ואומרת 'אני לא אתן לכם כסף אם אתם רוצים להתבטא באופן שבו אתם בוחרים'. מה זה שטויות האלה?".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully