שני ביטויים עיקריים מתקשרים בסמיכות עם דבש: "ירח דבש" ו"מלכודת דבש". כשחושבים על כך, ההבדל ביניהם עשוי לא להיות גדול במיוחד. הרי חיי הנישואין שבאים לאחר חופשת האוהבים זועקים שבי. החתונה שבאה לפני כן כוללת לבטים גדולים, אבל על פי רוב נוטים לייחס אותם ללחץ ולעיסוק האינטנסיבי שבארגון האירוע. בהיותו סטרילי, דווקא ירח הדבש הוא מכונת הפוליגרף של ההתלבטויות והלחצים, זו שעונה לשאלה האם אכן היה בהם שמץ של אמת.
סרחיו ביסיו פותח את הנובלה הקצרה שלו "עשרה ימים בר?ה" בבוקר שלאחר החתונה של קרלוס ואירינה, בדרך לחופשתם באי רה. מיד לאחר נחיתתם צף בקרלוס הרגש שאותו הסתיר מעצמו בחודשים שחלפו: "אוי, אלוהים, אני לא אוהב אותה", הוא חושב ומיד לאחר מכן באה גם הדילמה: "האם הפסיק לאהוב אותה פתאום? או שמא רימה את עצמו כל הזמן ורק עכשיו הבין את זה?"
ביסיו ידוע במשפטי מחץ חזקים כבר בהתחלה, כאלה שרוחם מלווה את העלילה מתחילתה ועד סופה. שבועות בודדים לפני כן קראתי את "אלה היו השמים", שבו נכתבה אחת הפתיחות המטרידות בדברי ימי הספרות. עם זאת, התחושה שם הייתה שביסיו, מטרידן סדרתי של קוראיו, לא מצליח לעמוד בסטנדרט ההצקה הגבוה שיצר. דווקא ברגעים שבהם התשוקה של הגיבור בוערת, אש העלילה דועכת ולהפך. העליות והמורדות גרמו לי בשלב מסוים כמעט לאבד עניין, ודבר דומה קרה גם ב"זעם" שלו. ב"עשרה ימים ברה", לעומת זאת, המקרה שונה. ביסיו מצית אש קטנה ושומר על אחידות. המוח מתבשל כמו צפרדע בסיר ששפתו זה עתה לאט לאט, בלי לדעת שהלהבה מתחת עומדת לצלות אותו.
כן, עד כדי כך טוב הוא "עשרה ימים ברה". הוא טוב דווקא משום שהוא כמעט לא הולך לשום מקום, מזכיר מאוד את "אחוזה" (נובלה דומה עם מוטיבי אימה, שגם בה לאחת הגיבורות קוראים אירינה). הוא טוב דווקא בגלל העייפות והקטטוניה של גיבורו, שאינה מאפשרת לו לחוש עד תום בסוריאליזם האלים האופף אותו. כל מה שנראה שלו ותמים הוא חלק מבמה רוויית דם. זהו מופת של אימה פסיכולוגית במסווה של נובלה תמימה. כן, גם אני הייתי טוען להגזמה קלה בתיאור זה, אלמלא הדיר הספר שינה מעיניי (ממש כך) בלילה שבו התחלתי וגם סיימתי אותו.
אז מה הופך את הסיפור הזה לעוצמתי כל כך? הסיבה העיקרית לכך היא הסיטואציה החונקת שבה שם ביסיו את גיבוריו, מצב שאינו מיטיב עם שניהם, ויתרה מכך, מקשה עלינו להחליט בטובתו של מי אנו רוצים. קרלוס נמצא עם אישה שאינו אוהב בשלב שבו עדיין לא מאוחר מדי לתקן, אבל מטבע הדברים ובשל התזמון הגרוע הוא מפחד להתוודות. אירינה מאמינה לבעלה הבורח מהמציאות כמו פתיה, אך קשה לכעוס עליה. נהפוך הוא, כשמתמקדים בחוויית הבלבול שלה עוברים לכעוס על קרלוס. אבל קרלוס, מה לעשות, לא אוהב את אירינה, איך אפשר לכעוס עליו? וחוזר חלילה.
פסקה אחת בעמוד 47 לכדה את עיניי ולא הרפתה. "אירינה פסעה במורד החוף, ועיניה בכיוון הקרקע. הוא קרא לה. היא לא שמעה אותו. היא התכופפה להרים משהו והמשיכה ללכת". חילוף התפקידים שצץ משום מקום, כשקרלוס הוא לפתע זה שמבקש יחס ואירינה היא שמתעלמת, מכביד. רגעים כאלה, שבהם ביסיו לא רק מתעלל בקורא אלא גם מוודא בו הריגה, אופייניים לו וחוזרים עוד מספר פעמים עד הסוף הפתוח והמתעמר לא פחות.
התוצאה היא חוויה כואבת עד שלמות ומושלמת עד כאב. "עשרה ימים ברה" הוא ספר העוסק בחרטה ובחמלה, אבל מכה, תרתי משמע, באכזריות חסרת רחמים. גם אם לא בכולם הוא יעורר תחושות כל כך מוקצנות, סביר להניח שעדיין ייצור איזשהו רגש חבוי. אם בספריו הקודמים של ביסיו נוצרה הרגשה שחסר בהם המשהו הנוסף כדי להביאם לשלמות, הנובלה הקטנה הזאת עשויה לגרום לכם להבין מדוע האיש נחשב בעשורים האחרונים לאחד הקולות המובילים של הספרות הלטינית.
"עשרה ימים ברה" / סרחיו ביסיו. מספרדית: ארז וולק. תשע נשמות, 109 עמודים