פטיש בראש: "ת'ור ראגנארוק" הוא הרפתקה טיפשית, מצחיקה וכיפית

    אחרי שני סרטים קודרים ורציניים מדי, הסרט השלישי בעלילותיו של האל הנורדי משנה כיוון ודוהר בשרשרת בלתי נגמרת של צחוקים וכיף. ההחלטה הזאת מוציאה מת'ור והענק הירוק את המיטב, ומציגה את אחת הדמויות הנשיות הכי טובות שנראו בז'אנר, אבל מותירה אותנו עם מעט מדי תוכן

    • ת'ור ראגנארוק
    יח"צ - חד פעמי
    יח"צ שי ליברובסקי

    את הדברים הבאים צריך לומר בשקט, אולי אפילו בלחישה. בכל זאת מדובר כאן בבן האלים. ת'ור הוא גיבור על די מחורבן. זאת האמת. מתוך הגלריה העמוסה לעייפה של גיבורים מבית מארוול ששטפו את מסכי הקולנוע בעשור האחרון, הסרטים המוקדשים לאל הרעם נעו על מנעד שבין המטופש לרע. גם שריריו המשורגים של כריס המסוורת' ועיניה האוהבות של נטלי פורטמן לא הצליחו להפוך אותם לסרטים שעושה חשק לצפות בהם שוב. בכלל, פנטזיה ומיתולוגיה הם ז'אנרים שהתקשו באופן מסורתי עם המסך הגדול. משהו בשילוב הזה של דמויי אדם עם זרי עלים, סנדלים וכנפי מלאכים לא באמת מסתדר. אז מה עושים? אפשרות אחת היא להמשיך להתעקש. האלטרנטיבה היא להרחיק אותנו עד כמה שניתן מהמחוזות הללו. "ת'ור: ראגנארוק" בחר באופציה ב'.

    כבר תקופה שדיווחים מתוך אתרי הצילומים של מארוול מדברים על שינוי בגישה, על מיאוס מהשבלונה המוכרת של סרטי גיבורים שקיבלנו עד כה. הבמאי הניו זילנדי טאיקה וואיטיטי ("מה שאנחנו עושים בצללים") והתסריטאים אריק פירסון, קרייג קייל וכריסטופר יוק, הובאו כדי לממש את השינוי הזו. אם סרטי ת'ור הקודמים של קנת בראנה סבלו (באופן טבעי כשניתנו בידיו של בוגר התיאטרון המלכותי הבריטי) מעודף תיאטרליות ופאתוס, החבורה החדשה הגיעה בעיקר כדי לעשות צחוק מכל הסיפור. זה מתחיל כבר בסצנה הפותחת שמנחיתה אותנו בסיטואציה נטולת קונטקסט, באופן שמזכיר את הפתיח של "שומרי הגלקסיה 2". כאילו כדי לומר: עזבו אתכם ממלכות שמימיות ואנשי צל - תראו איזה מגניב הקרב הזה בין אל לשד מהגיהנום.

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה
    עזבו רצינות, בואו נעשה צחוקים. כריס המסוורת' מתוך "ת'ור: ראגנארוק" (צילום: יח"צ)

    הגישה הזאת היא מעין הפוך על הפוך על משמעות "ת'ור: ראגנארוק". במיתולוגיה הנורדית "ראגנארוק" הוא אירוע אפוקליפטי שמספר על דמדומי האלים והחרבת מושבם, אסגארד. לכאורה, הכי תיאטרלי וכבד שאפשר. בפועל, מדובר ככל הנראה בסרט הכי טיפשי - בקטע טוב - של מארוול מזה זמן רב. אולי אפילו בכלל. נבואת החורבן אכן מתגשמת כשהלה (קייט בלנשט), אלת המוות, מבקשת להחריב את אסגארד, אבל וואיטיטי הופך דווקא את החלק הזה למשני. במקום עוד סרט שמחציתו החרבה אפוקליפטית של עיר על ידי נבל גנרי, "ת'ור: ראגנארוק" מתרחש בעיקרו דווקא בחלקים האחרים של הגלקסיה. שלל תסבוכות עלילתיות ומלאות ספוילרים מובילות אותנו לנקודה הזאת, אבל החלק החשוב הוא שהגענו אליה. ושם, בסוג של פארק שעשועים מהגיהנום, ת'ור נולד מחדש.

    אמנם זה נשמע מצחיק, אבל אף שבילינו איתו בשני סרטי סולו ושני סרטי "הנוקמים", ת'ור היה עד כה דמות לא מפוענחת לגמרי: חזק, אמיץ, מוזר… וזהו. בכל פעם גנבו ממנו אחרים (לוקי, טוני סטארק) את הפוקוס. הסרט החדש משחרר לחלוטין את היומרה לתהות על קנקנו, והטקטיקה הזאת מאפשרת להמסוורת' להפגין את הכישורים הקומיים הנהדרים שלו ופשוט ליהנות. חלק נכבד מההנאה הזאת הוא המפגש עם דמות אחרת שמארוול לא הצליחה לעשות עמה חסד, הענק הירוק (מארק רופאלו). בהיעדר עומק, השילוב בין שניים מהגיבורים הכי חזקים בעולם הקומיקס מייצר שרשרת בלתי נגמרת של בדיחות. במקום תחושת הכבדות שמלווה כל גיבור ש"צריך לעשות את המוטל עליו", הגישה כאן היא הרבה יותר של "איזה צחוקים, הורסים את העולם. בוא נלך לראות".

    עוד מרשעת מאוד לא מרשימה. קייט בלנשט (צילום: יח"צ)

    אחרי שאמרנו את זה, יסלחו לנו שני הגיבורים, כי הדמות הטובה ביותר בסרט הזה היא בכלל אישה. ואלקירי, הלוחמת האסגארדית השיכורה של טסה תומפסון האדירה ("ווסטוורלד", "אנשים לבנים יקרים"), היא התשובה המי יודע כמה לצורך בדמויות נשיות משמעותיות יותר בסרטים מהסוג הזה. הקלילות שבה תומפסון משתלטת על כל סצנה בכיכובה, בחן והומור נהדרים וסצנת בכורה לפנתיאון, היא עוד סיבה למחוא כפיים לוואיטיטי והכותבים שלצדו. נותר רק לקוות שבתוך אוקיינוס הספין אופים, מישהו ימצא שכל כדי להעניק לה סרט ייעודי משלה. ובכלל, אם כבר מחמאות, הבמאי הניו זילנדי עצמו השתעשע בגילום דמות קוורקית נהדרת בשם קורג. אפשר לראות בהומור המבולבל שמאפיין את הדמות החמודה מאוד הזאת, סמל לתפיסת העולם של וואיטיטי לגבי הסרט הזה ככלל.

    וכאן אנחנו מגיעים לצד השני של המשוואה. משום שבמידה לא מבוטלת, "ת'ור: ראגנארוק" כורת את הענף שעליו הוא יושב. כל היקום הקולנועי שנבנה בעשור האחרון בנוי על קשתות סיפוריות עצומות, אבני נצח, הקשרים ומושגים חוזרים. בעצם העובדה שהסרט עושה כל כך הרבה צחוק מכל אלה, הוא נותר בעצמו מעט חלול. הוא מצחיק ומהנה מאוד, אבל התחושה היא שהמטרה הסופית כלל לא חשובה. המערכה האחרונה כל כך פופית בבימוי ובעיצוב עד שהיא נראית כמו קליפ (מגניב מאוד) לכל דבר. הסוגיה הזאת חשובה משום שהיא משלימה סיבוב שלם של הז'אנר לימים בהם סרטי גיבורים היו רק פאן מוזר ומשעשע, טרום ימי הרצינות של "האביר האפל". וחייבים להודות, זו לא הייתה תקופת הזוהר שלו.

    תתנו לה כבר סרט משלה. טסה תומפסון (צילום: יח"צ)

    זאת הבעיה עם "ת'ור: ראנגנארוק". התחושה ביציאה ממנו הוא שכייפנו, צחקנו והרסנו המון דברים, אבל לא אמרנו הרבה. מחבבי האסקפיזם בוודאי לא יראו בכך כל בעיה, קולנוע ממש לא חייב להיות בעל ערך כדי לספק הנאה. ובכל זאת, דווקא בגלל שמארוול ידעה לשלב בין תוכן לפאן (ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"), התחושה היא שהסרט הזה לא גרם לנו לגדול עם הגיבורים במרכזו, או עם היקום הקולנועי בכללותו. ואולי זאת בכלל הטרגדיה של ת'ור הדמות - באפלה או בקומדיה, הוא לא באמת מצליח למצוא את האיזון הקדוש.

    צחקנו, אבל לא נשארנו עם הרבה (צילום: יח"צ)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully