פרק הפתיחה של העונה החדשה של "אבודים" עם צופית גרנט (שחלקו הראשון מתוך שלושה שודר אתמול ברשת), היה מסעיר גם במדדים של הסדרה הזו.
בשנת 1968 נחטפה בתה התינוקת של מרי פרץ מביתה שבקזבלנקה על ידי עוזרת שעבדה בבית. כשמרי הקימה מהומה, רשויות הרווחה הסתערו על הבית ולקחו ממרי ומבעלה את שלושת ילדיהם האחרים. מרי לא ראתה את ילדיה שוב. אחרי שנים של חיפושים שלא העלו דבר, היא עלתה יחד עם בעלה מכלוף לישראל, כאן גידלו שני ילדים נוספים. זה סיפור על אמא שלבה נשבר לפני יותר מארבעה עשורים ומעולם לא החלים, אבל זה גם סיפור על בגידה של הקהילה היהודית במרוקו באנשים החלשים ביותר בתוכה (מרי פרץ שנאלצה לבקש נדבות עם ילדיה כדי להתקיים), התעמרות בהם וגזירת דינם לחיים עם תחושת אובדן.
חלק משמעותי מהכאב ומהסערה הרגשית שצופית גרנט נסחפת אליה במהלך הפרק, נובע מההפקרה של הקהילה היהודית את בניה שלה. אם הסיפור שמרי פרץ מתארת הוא נכון, הרי שמחלקת הרווחה שהייתה אמונה על הקהילה היהודית ניצלה את חולשתה של משפחת פרץ הענייה, והשתמשה בילדים של מרי ומכלוף בתור מוצרים שאפשר להעביר לידיים אמידות ולרשום בעדם רווח כלכלי.
צופית גרנט חוזרת עם המשפחה למרוקו בניסיון שנראה אבוד לחלוטין, לנסות להבין מה עלה בגורלם של ארבעת הילדים. הפרק הראשון מביא טלטלות רבות כל כך, שקשה לעמוד בקצב של החשיפות. החל בגילוי שהיו מי שידעו על מכירת התינוקת לבית פרץ לקונים עשירים, עבור בגילוי שהתינוקת גדלה כמוסלמית וככל הנראה מתגוררת בקרבם של ג'יהאדיסטים קיצוניים בחלק העני ביותר של קזבלנקה, וכלה בשיחות עם רב מקומי שידע על העסקאות האיומות הללו, וכמו כולם, סירב לדבר. וזה אולי מה שמאפיין את כל מי שמופיע בפרק הזה ושומע את הסיפור של מרי כולם מסרבים לשתף אינפורמציה. צריך לדלות אותה מהם בסדרה של מניפולציות רגשיות, ובזה גרנט מצטיינת. כך היא מגיעה לעובדת הסוציאלית שעל פי הודאתה הוציאה במו ידיה את שלושת ילדיה של מרי מביתם, ושומעת את הטענות שמרי הייתה אם שיכורה, מזניחה ומתעללת.
מעבר לעבודת התחקיר הענפה שנעשתה כאן, שכוללת גם צילומים קריטיים במצלמה נסתרת, קרדיט מיוחד מגיע לצופית גרנט, שאת כל התעוזה המוכרת שלה מביאה גם לכאן. זה מה שמבדיל את גרנט מאנשי תקשורת אחרים שמתיימרים להביא לצופים סיפורים אישיים סוחפים, כמו אמנון לוי ב"פנים אמיתיות". לגרנט אכפת באמת, היא מאמצת את העלבון של מרי פרץ כאילו הוא שלה, ונלחמת עבורה כאילו מדובר בילדיה. קשה שלא להניח את הציניות בצד, ולהאמין לגרנט שאכפת לה, ובתיווך האכפתיות שלה, לחמול את האנשים שהיא מסקרת.
הסיפור של מרי פרץ נוחת על קרקע בוערת בחברה הישראלית. על פניו, הסיפור לא רלוונטי באופן מובהק לפרשת חטיפת ילדי תימן, אבל הוא ממחיש באופן שאי אפשר להתעלם ממנו את הכאב העצום שכרוך באיבוד ילדים בדרך המרושעת הזו, ואת הלגיטימיות של המאבק לחשיפת האמת. מכאן שכל מי שמבטל ומשתיק את אלה שמבקשים לנהל שיחה על ילדי תימן החטופים, משתיק גם אמהות כמו מרי פרץ, גם את ילדיה ששרדו, ומנדה אותה מהחברה הישראלית כאילו היו שקרנים או מספרי בדיות. יהיו מי שיגידו שהדברים לא קשורים שמה שאירע במרוקו בסוף שנות השישים הוא לא מה שאירע בערך באותה התקופה בישראל. אבל זו רמייה וזריית מלח בעיני הציבור. כי רק ההתעקשות שכל הטרגדיות הללו קשורות, בקשר אחד סבוך של גזענות ופטרונות ושחיתות, תציף אותן לפני השטח ואולי תביא לסוג של תשובה. בשביל מרי פרץ, יכול להיות שזה מאוחר מדי. בשביל הרבה אמהות כמוה, עדיין לא.
