שבת, 7 במאי 2011
הייתי בדרכי לדלפק הכרטיסים כדי לטעון מחדש את כרטיס הנסיעה שלי, כשגבר עצר אותי.
"לאן את הולכת?" אמר הגבר.
"אתה לא רואה לאן אני הולכת?" אמרתי.
"יש פה תור," אמר הגבר.
"אני בתור של הנשים," אמרתי.
"אני לא רואה פה שום תור של נשים," אמר הגבר.
בדיוק התכוונתי לומר לו שישים לב לאן הוא דוחף את האף, כשגבר אחר, צעיר יותר, בעניבת פסים דקים כחולים-אפורים, קטע אותנו. "סלח לי, ב??ה?ייסאהיב?," אמר הגבר הצעיר בקול מתון ורגוע מאוד, "אבל תן לגברת להתקדם."
כך פגשתי את ויניט בפעם הראשונה. זה היה לפני כמעט חודשיים.
כעבור שלושה ימים עמדנו שנינו על הרציף בהו?ז קאס וחיכינו לרכבת. הוא לא ראה אותי, אבל אני ראיתי אותו במרחק של עשרה או שנים-עשר צעדים בלבד מהמקום שבו עמדתי, וידעתי שאם אנעץ בו עיניים, אחרי כמה זמן הוא יעיף אלי מבט לאחור. וכך היה.
"תודה על אותו יום," אמרתי.
הוא ניגש אלי לאט, כאילו פחד קצת. "אני מצטער, לא שמעתי אותך," אמר.
"תודה על היום ההוא בתור," אמרתי.
ואז הגיעה הרכבת. הוא חייך אלי, הסתובב והלך לקצה הרכבת. נכנסתי לקרון הנשים.
שבע או שמונה פעמים אחרי כן ראיתי אותו בתחנה בדרך לקליניקה. זה לא קרה בכל יום, אבל לפחות שניים או שלושה בקרים בשבוע הייתי רואה אותו על הרציף בתחנת הרכבת של הוז קאס, עומד זקוף ויציב ואלגנטי, ז'קט, חולצת כפתורים, מכנסיים, עניבה, מחכה לרכבת למרכז העיר. גברים אחרים שיחקו בטלפונים שלהם או הסתכלו על מנהרת הרכבת או פסעו הלוך ושוב לאורך הרציף או בהו בנשים, אבל ויניט תמיד עמד ברוגע במקום אחד, כמו פסל של איזה אדם דגול, וחיכה לרכבת. זה מצא חן בעיני. מצא חן בעיני גם אופן הלבוש שלו, ולפי סוג הבגדים שלבש חשבתי שהוא עובד במשרד, איזה משרד מהודר וממוזג ובו פינות עבודה ושטיחים באחד מאותם בנייני פלדה וזכוכית חדשים בגו?רג?או?ן. במכנסיו היה תמיד פס מגוהץ יפה בדיוק באמצע כל רגל, ובחולצות שלו לא היה אפילו פס אחד, ובאותו זמן, לפני שבכלל ידעתי עליו משהו, חשבתי שהוא בטח לוקח את החולצות שלו לגיהוץ בשכונה, ולא זו בלבד, אלא שהגיהוץ-ואלה בטח החזיר לו אותן תלויות, לא מקופלות.
בוקר אחד עמדתי מאחוריו במכונת השיקוף וחיכיתי לתיק שלי כשמשהו קרה לי. טפחתי על כתפו באצבע אחת ואמרתי, "אתה נוסע לעבודה?"
הוא הסתובב בפתאומיות והביט בי, קודם בפני ואחרי כך בכפות רגלי, ואז הנהן וחייך. הוא ענב את אותה העניבה שענב בפעם הראשונה שפגשתי אותו, זאת עם הפסים הדקים בכחול ובאפור. מאוחר יותר הוא אמר לי שזאת היתה עניבת "זודיאק" ושהוא קנה אותה ב"שו?פ??רז סטו?פ?". היא עלתה לו כמעט אלף רו?פ?י.
אבל כדאי שאומר עכשיו שאני לא אישה זולה. אני באה ממשפחה טובה, משפחה משכילה, לאבא שלי דווקא היה תואר ראשון בבוטניקה, ואני לא מדברת עם גברים בלי סיבה. מפעם לפעם ניגשים אלי גברים. אחדים משתדלים לדבר איתי ואחרים, שמתי לב, מרשים לעיניהם לנדוד על גופי. אבל אני פשוט מתרחקת בכל פעם. אולי כדאי גם שאומר שוויניט הוא לא גבר מהסוג הזה, גבר שמתחיל עם נשים. אני די בטוחה בכך. כמוני, גם הוא בא ממשפחה טובה, וידעתי את זה מהרגע הראשון שראיתי אותו, וזאת הסיבה שבגללה, כשנפגשנו שוב בתחנה כעבור ארבעה ימים והוא שאל אותי אם אני רוצה לפגוש אותו ב"ב??ריסט?ה" במתחם ס?פ?ד?ר?ג'ו?נג ביום ראשון הבא, אמרתי כן. ברור שחיכיתי שנייה או שתיים, אבל אחר כך נעניתי להזמנה.
אני זוכרת שנפגשנו ב"בריסטה" באחת-עשרה בבוקר והיה הרבה רעש מסביב. למרות זאת, זה היה רעש מהסוג הנחמד, רעש שמח. היו שם כמה נערות ששיחקו משחק קופסה, שלוש זקנות לבושות בחולצות כפתורים ומכנסיים, ששתו קפה ודיברו בקול רם כמו הנערות שישבו לידן, ובפינה אחת ישב לבדו נער שניגן בגיטרה. זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי ב"בריסטה".
לא שאלנו זה את זה הרבה שאלות, לא דיברנו יותר מדי. הבטנו בצעירים ובזקנים שישבו סביבנו, הרמנו את מבטנו אל הטלוויזיה, שאני זוכרת שהיתה מכוונת לערוץ חדשות באנגלית, ופעם או פעמיים הבטנו זה בזה. דיברנו קצת על מזג האוויר וקצת על החדשות, וזה הכול, וכך היה צריך להיות.
אחרי אותו יום, אחרי היציאה הזאת ל"בריסטה", נפגשנו חמש או שש פעמים, ותמיד לזמן קצר מאוד, לס?מוסות ב"ממתקי ש?פ?אלי", למשל, או לכיסונים מחוץ לתחנה. וברור שאנחנו פוגשים זה את זה ברכבת כשאנחנו נוסעים לעבודה, וזה קורה, בלי שום תכנון, פעמיים או שלוש בשבוע. אנחנו בקושי מדברים ברכבת, אבל זה מוצא חן בעיני. בעצם, אני לא רוצה לומר לו שום דבר, אני לא רוצה לשמוע ממנו שום דבר, ואולי זה מוזר, אבל האמת היא שאני פשוט שמחה לעמוד לידו בשקט ולהביט מבעד לחלון בצמרות העצים ובבניינים שחולפים ביעף. כשאני לידו, אני מרגישה של?ווה. אני מרגישה כמו שאני מרגישה כשאני רואה תצלומים של שלג.
וכמו שצריך להיות, התחלנו להכיר זה את זה לאט, להכיר זה את זה כמו שחברים עושים. מאז פגישתנו הראשונה הוא סיפר לי על עצמו כמה דברים קטנים וכמה דברים גדולים. הוא תמיד מתרחץ במים קרים, גם בינואר, הוא אוהב לאכול גבינת פ?ניר לא מבושלת מ"קווליטי ד?יירי" באו?רו?ב?ינדו? פ??ל?ייס והוא מקיא מריח של דלק. מלבד זה, ויניט ס?הגאל בן שלושים וגר בדלהי כל חייו. יש לו תואר ראשון במלונאות, הוא עובד כמנהל במלון בגורגאון ויום אחד הוא יפתח עסק משלו, עסק קייטרינג משלו. אביו, שעבד בסטייט בנק אוף אינדיה, מת לפני שש שנים, והוא גר עם אמו בשיוואליק. הוא לא שולח את החולצות שלו לגיהוץ, אמא שלו מגהצת אותן. ראיתי תמונה שלה בתמונת הרקע של הטלפון הסלולרי שלו, אישה שמנמנה ובהירה בסארי שיפון ורדרד מצולמת ליד מקדש א?ק?שאר?ד?הם. וכמוני, לוויניט אין אחים או אחיות.
ברור שיש הרבה-הרבה דברים שהוא לא סיפר לי. למשל, אני לא יודעת למה בגיל שלושים הוא עדיין לא נשוי. אני לא יודעת אם הוא ישן כמו שצריך בלילה, או אם אמו פותחת לו את הדלת בחיוך כשהוא חוזר הביתה בערב, או אם הוא אוהב להסתובב בקניון. אני לא יודעת אם הוא בוכה. למרות זאת, יש דברים שלמדתי בעצמי. אני יודעת שהוא שאפתן. מפעם לפעם הוא מספר לי שהוא חוסך כסף לקנות דירה בגאזיאב??ד או בגרייטר נו?יד?ה, דירה חדשה ויפה שיש בה אספקת חשמל ומים עשרים וארבע שעות ביממה, לובי וגינה לילדים עם מתקני טיפוס ונדנדות ומגלשה, והוא אומר שאם ימכור את הדירה שהוא גר בה עכשיו, יהיה לו מספיק כסף לדמי קדימה, ואם הוא יצליח להשיג עבודה שנייה במוקד שירות, המשכורת מאותה עבודה והמשכורת של אמו המורה יספיקו לתשלומי המשכנתה החודשיים. אני גם יודעת מאופן ההתנהלות שלו, מהאופן שבו הוא תמיד כל כך יציב, כל כך שקט ויציב, בין שהוא עומד במקום אחד ומחכה לרכבת שתגיע ובין שהוא יושב מולי בשקט במסעדה, אני יודעת שהוא גבר עם הרבה ביטחון עצמי, ביטחון שקט, ביטחון מהסוג שבדרך כלל מגיע עם שיער אפור, מהסוג שראיתי רק אצל אבי או אצל דוקטור סאהיב?. לפעמים אני חושבת שאולי לוויניט סהגאל יש לב זקן.
ואז הגיע ליל אמש ויצאנו לאנדרטת שער הודו לאכול גלידה. ביום רביעי הוא ניגש אלי בתחנה ושאל אותי אם ארצה לבוא איתו לנסיעה קצרה על האופנוע שלו, שבדיוק חזר מהמוסך. אתם מבינים, לא נולדתי אתמול. אני יודעת איזו משמעות יכולה להיות לזה, אני יודעת איזו הרגשה זאת, לרכוב מאחורי גבר על אופנוע. אני יודעת איך הגבר יכול להישען לאט לאחור על האישה שיושבת שם עד שגופו ייצמד לחזה?, וידיה של האישה יכולות לזוז מהמשענת שמאחוריה אל מותני הגבר ובסוף לנוח על ירכיו כשהיא נשענת קדימה על גבו. אבל אני גם יודעת שזה עלול לקרות רק אם האישה מרשה לזה לקרות, וברור שאף פעם לא אעשה דבר כזה. ואני יודעת שהוא איש טוב שאף פעם לא ישחק משחקים כאלה עם אישה. אז זאת הסיבה שהסכמתי לצאת איתו. הסכמתי לצאת איתו, ואני לא חושבת שהייתי לא בסדר.
דווקא חשבתי שוויניט ישאל אותי כמה שאלות. אני יודעת עליו די הרבה, אבל הוא בקושי יודע עלי משהו. הוא יודע מה שמי הפרטי והוא יודע שאני עובדת בקליניקה של רופא בגורגאון, אבל זה הכול, אז חשבתי שאולי הוא ירצה לדעת עלי עוד כמה דברים. אבל אפילו אתמול הוא בקושי שאל אותי משהו על חיי, על ביתי, על משפחתי. זה קצת מוזר. אבל אולי הוא ביישן מדי. או שאולי הוא לא אוהב להתערב בחיי אחרים. או שאולי הוא פשוט פוחד לדעת יותר מדי.
הגענו לשער הודו בערך בשבע. המדשאות משני צדי שדרת ראג'פ?אט היו מלאות באנשים. בכל מקום היו ילדים, ילדים עם משפחותיהם, והיו גם זוגות ורוכלים ושוטרים. ומעל המדשאות, משמאלנו ומימיננו, מילאו את האוויר בלונים, מסוקי צעצוע, אורות מנצנצים ומאות קולות מאושרים. חנינו ליד אמצע השדרה, קרוב לדוכני הגלידה. אני נשארתי לשבת על האופנוע והוא ירד. המכנס השמאלי שלו נתקע לו בגרב. הסתכלתי לצד אחד, על צורותיהם הכהות של בנייני ראש?ט?ר?פ??אטי ב?האו?ון, ואז לצד השני, אל שער הודו. שני קצותיה של שדרת ראג'פאט היו כל כך שקטים וחשוכים. מתחת לשמי הערב נראו שני הקצוות כמו ציורים, מסוג הציורים שראיתי בביתו של דוקטור סאהיב. זה היה יפה מאוד.
אחרי כמה זמן הלכנו לעבר שער הודו בשתיקה. כשהגענו למחסום המשטרתי, עצרנו. הרמתי את עיני לאנדרטה וניסיתי לספור כמה פעמים הייתי פה. לפי החישוב הגס שלי, שש מאות פעם, בערך ארבעים פעם בכל שנה במשך חמש-עשרה שנים. זכרתי איך בימים הראשונים תמיד היה צריך לקנות לב?ו?ב?י ארטיק בטעם תפוז או בלון. באותה תקופה לא היו מחסומים משטרתיים. באותה תקופה יכולת להחנות את הטוסטוס בכל מקום שרצית. ואז נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי שם, פשוט עמדתי שם מול שער הודו, לפני שנה וחצי, בנובמבר 2009. זה היה כשתכננו את הטיול להרים, למנאלי. בעצם, תכננו אותו לקיץ הזה. היינו אמורים להיות שם ברגע זה.
"על מה את חושבת?" שאל אותי ויניט.
"על כלום," אמרתי.
"בבקשה תגידי לי," הוא אמר.
"אני רוצה לגעת בשלג," אמרתי.
הוא השפיל לרגע את מבטו לנעליו ואחר כך הסתכל עלי. "אני לא יכול לתת לך שלג לגעת בו," אמר, "אבל אני יכול לקנות לך גלידה."
ביקשתי ממנו ארטיק שוקולד של "ואדיל?ל", אבל הוא קנה לי ארטיק "פיסט" של "קווליטי וולז", שלא רק מצופה שוקולד מבחוץ, אלא גם יש בו שוקולד מבפנים, על מקל של ארטיק. הוא עלה עשרים וחמישה רופי.
"טעים לך?" הוא שאל.
"כן," אמרתי.
"הוא טוב כמו שלג?" הוא שאל.
"אני לא יודעת," אמרתי. "לא טעמתי שלג."
ברור שלא רציתי שוויניט ידע איפה אני גרה, אז אמרתי לו שאני צריכה לקנות בצל ושיוריד אותי בדוכן הירקות בשוק, וזה מה שהוא עשה, ואחר כך הלכתי לבד הביתה. כבר היה כמעט תשע בערב כשנכנסתי, ופ?אפ?אג'י ומאמיג'י שכבו על המיטות שלהם בסלון וראו איזו סדרה בטלוויזיה. אמרתי להם שאני הולכת לסארו?ג'יני נ?גאר עם חברתי רוזי, אחות חמודה מאוד מהקליניקה, לעזור לה לקנות כמה דברים לחתונת בתה. הם לא היו מבינים אם הייתי אומרת להם שאני יוצאת עם גבר. אז אמרתי שלום לשניהם, אספתי את הבגדים היבשים מהמרפסת והלכתי לחדר השינה.
בובי שכב כשהאוזניות צמודות לאוזניו והאזין למוזיקה בסלולרי שלו, כפות רגליו תלויות על המיטה המתקפלת שלו ועיניו עצומות. כל מאה ושמונים הסנטימטרים שלו היו שקטים ויציבים. בובי הוא בחור גדול וחזק. אני נותנת לו רק חלב מהמכונות של "מאדר ד?יירי" מפני שבשקיות החלב השומן לא מעורבב כמו שצריך. אני נותנת לו שתי כוסות בכל יום כמו שעון, וכשהוא היה צעיר יותר נתתי לו שלוש כוסות. דגדגתי אותו בבטן. עיניו נפקחו, הוא חייך לשנייה, ואחר כך עצם עיניים שוב. בזמן האחרון הוא מתנהג קצת מוזר. הוא אומר שהוא לא אוהב את בית הספר, אבל נראה לי שיש לו בעיות עם בנות. אז קיפלתי את הבגדים וניסיתי לדבר עם בובי, ניסיתי להעלות שוב חיוך על פניו, ופתאום הסלולרי שלי צפצף. הוצאתי אותו מהתיק. זה היה סמס ממינה, השם שבו שמרתי את מספר הטלפון של ויניט. הוא רצה שאתקשר אליו. מחקתי את הסמס תכף ומיד, גמרתי לקפל את הבגדים ואז הלכתי לאמבטיה והתקשרתי אליו.
כמוני, גם ויניט לחש. אולי אמא שלו היתה בסביבה. הוא שאל אותי אם ביליתי יפה וחשש שאולי השתעממתי. אמרתי לו שנהניתי מאוד, אמרתי לו שכבר מזמן לא נהניתי כל כך. וזה דווקא היה נכון.
ופתאום הוא אמר, "אני אוהב לדבר איתך."
"מה אמרת?" שאלתי, אפילו ששמעתי מה הוא אמר.
"אני אוהב לדבר איתך," הוא אמר.
"תודה," אמרתי. מה עוד יכולתי לומר?
"זאת האמת," הוא אמר.
אז צחקתי.
"יש לך צחוק חמוד," אמר ויניט. "את צוחקת כמו תיכוניסטית."
אבל אני לא תיכוניסטית, והוא יודע את זה. אני אשת איש ואם לנער בן חמש-עשרה. את זה הוא לא יודע. והוא לא חייב לדעת. מי הוא בשבילי? הוא רק גבר שראיתי ברכבת, ואני לא יודעת איך, אבל התחלנו לדבר זה עם זה, ואני לא יודעת איך, אבל עכשיו אנחנו משהו שקצת קרוב לחברים, וזה הכול. אנחנו יוצאים לפגישות קצרות. זה הכול. והוא אפילו לא טרח לשאול אותי שום דבר על עצמי. אם הוא כן ישאל אותי, מה שאני לא חושבת שיקרה כי הוא נראה אדם מהסוג שלא מתעניין בדברים כמו שם אביך, שם בעלך, כתובתך, עבודתך ומה לא, אבל אם פתאום מסיבה כלשהי הוא כן ישאל אותי, אני אספר לו. אני אספר לו כל מה שירצה לדעת. אני אספר לו הכול. מה יש לי להסתיר ממנו?
למרות זאת, אני יודעת שאני חייבת להיזהר לא לעשות צעד מוטעה. לכן אני תמיד אומרת לבובי, שים לב לאן אתה הולך. שים לב איך אתה הולך בדיוק. אנשים יגידו לך ללכת בראש זקוף, אבל אני חושבת שכדאי לך לנעוץ עיניים בקרקע ולשים לב איפה אתה דורך. אנחנו שומעים את זה בכל יום ברכבת, "זהירות, שימו לב לרווח." כשאתם עולים על הרכבת, "זהירות, שימו לב לרווח." כשאתם יורדים מהרכבת, "זהירות, שימו לב לרווח."
שמי גברת ר?נו?ק?ה שארמ?ה. אני בת שלושים ושבע ואני אישה נשואה. אני אישה נשואה ומכובדת שבאה ממשפחה טובה, ויש לי בן ועבודה מכובדת, וחמות וחם. אני לא תיכוניסטית, ואפילו כשהייתי תיכוניסטית, כשהייתי מיס רנוקה מ?ישר?ה, כבר אז לא עשיתי דברים מהסוג שנערות אחרות בגילי עשו. לא ברחתי מבית הספר כדי לפגוש בחור, לא החלפתי פתקים או מכתבי אהבה, לא ניהלתי שיחות טלפון בחושך כשהמבוגרים ישנו. וזה לא מפני שלא משכתי את תשומת לבם של הנערים ששוטטו סביבי. דווקא הייתי נערה יפה בהחלט, נערה חכמה ויפה, ואני לא אוהבת להתרברב, אבל האמת היא ששברתי כמה לבבות בבית הספר לבנים מעבר לרחוב. למרות זאת, אני חושבת שבאותו זמן ידעתי, כמו שאני יודעת עכשיו, ששטות כזאת היא בזבוז זמן.
"חייה הפרטיים של גברת שארמה" / ראטיקה קאפור. מאנגלית: אסנת הדר. הוצאת פן וידיעות ספרים. 175 עמודים.