אחת הסיטואציות הקשות ביותר עבור במאי היא הפיכת מחזה ישן וטוב לעל-זמני. לפעמים המהלך הזה מצליח, בפעמים אחרות הוא לא מובן ("אדיפוס, תיאור מקרה" או "כטוב בעיניכם") לעתים קרובות הוא כושל. ב"משפחה עליזה", למשל, שעלה לפני שנתיים בתיאטרון "הבימה", המחזה עצמו פשוט אנכרוניסטי ואינו עומד במבחן הזמן ולא משנה אילו אלמנטים היו מתווספים אליו.
המשימה של אורן נאמן, שעיבד מחדש עבור תיאטרון באר שבע את "בוא תכיר את אבא" של אלן אייקבורן, ומולי שולמן, במאי המחזה, לא הייתה פשוטה. ההצגה הזאת הייתה מצליחה מאוד לזמנה, אמצע שנות ה-60, אבל מאז עברו 50 שנה. איך הופכים סיטואציה שבה אנשים אמורים להיעלם ולהתחבא למציאותית בעידן של טלפון סלולרי, פייסבוק, אינסטגרם ותיעוד ויזואלי בכל רגע נתון? מסתבר שזה אפשרי. הבחירות של נאמן ושולמן פגעו בול, והפכו את הגרסה המודרנית לחוויה מהנה, גם אם לא חפה מבעיות.
"בוא תכיר את אבא" הוא המחזה שהפך את אייקבורן לאחד הסאטיריקנים הגדולים בתיאטרון של המאה ה-20. הוא עלה בשם השנון "Relatively Speaking", שהוחלף משמו המקורי "Meet My father". גרג (אורן כהן) מאוהב בג'יני (ענבר דנון), אבל חושד שהיא מסתירה ממנו משהו. כשהיא מספרת לו שהיא עומדת לבקר את הוריה, הוא מחליט להקדים אותה ופוגש את שילה (אדוה עדני) ופיליפ (אמיר קריאף) בביתם. בין השלושה נוצר שיח מוזר ובלתי אפשרי, שהופך לגרוטקסי כשג'יני מצטרפת.
אפשר היה להשאיר את המחזה תקוע בסיקסטיז, אבל הקהל של היום לא היה מקבל את זה. לאנשים כבר קשה לצייר עולם שבו קיים רק טלפון קווי. לכן, לא הייתה לנאמן ושולמן ברירה, הם היו חייבים להמר. השימוש המושכל והנבון שלהם בטכנולוגיה מתקדמת הוא בבחינת המחשה מופתית למושג "כך עושים זאת נכון". כל בחירה שלהם מוקפדת, ולא רק שאינה מזיקה, היא גם מרוממת את העלילה ותורמת לצחוק הבריא בקהל, וכל זאת על רקע התפאורה הנפלאה של נטע הקר. עד כאן הכול טוב, אלא שלמחזה הזה יש נקודת תורפה, וכמו באספקטים המוצלחים יותר, גם היא שייכת לשולמן.
לאחר שביים מחזות בודדים בתיאטראות "קטנים", זוהי טבילת האש של שולמן בתיאטרון הרפרטוארי. את טביעת האצבע שלו קל לראות, במיוחד במערכה הראשונה והדברים הללו אינם נכתבים כמחמאה. המשחק של דנון וכהן נראה כאילו עוצב בצלמו ובדמותו של הבמאי האקסצנטרי, הנוירוטי, זה שחי ונושם היסטריה וסלפסטיק. הבעיה היא שדנון וכהן הם לא שולמן, וככל שהם מתאמצים יותר להיראות כמוהו, כך גדל הריחוק שלהם מאותנטיות ומהקהל. אף בת צחוק לא נרשמה בחצי השעה הראשונה, עד שעדני וקריאף הנפלאים נכנסו למחזה ובאחת הרימו אותו מהקרשים. גם להם ייעד שולמן תפקידים שהוא עצמו היה עושה (הוא אף משחק בחלק מההצגות במקום קריאף), אבל בתור שחקנים מעוצבים בזכות עצמם, הם משלבים את כשרונם הטבעי בלי מאמץ ניכר. בדיאלוגים הבודדים בין שני השחקנים הצעירים, ולמרבה השמחה לא היו כאלה במערכות האחרונות, העסק פשוט לא עבד. לא ברור אם אלה היו הוראות בימוי או רוח המפקד ששרתה מעצמה על דנון וכהן, התקווה היא שככל שירבה לביים, שולמן ייתן יותר דרור לשחקניו להיות יותר הם ופחות הוא.
אך גם עובדה זאת אינה מפחיתה כהוא זה מהעבודה שנעשתה ב"בוא תכיר את אבא". כשחקן ותיק של תיאטרון באר שבע, שולמן קצר ניצחון במשחק הביתי הראשון שבו אימן. מעבר להתמזגות הזמן המוצלחת, ניכרים ניואנסים קטנים וטאצ'ים של בימוי שיכולים לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון, או לכל הפחות בין סיטואציה עבשה לצחוק מהדהד. "בוא תכיר את אבא" הוא חוויה טובה שעושה גוד-טיים במשך שעה וחצי, מינוס כמה דקות של גישושים בפתיחה.
