פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשה את שלו: האשכנזים לא היו מאמצים את זוהר ארגוב לחיקם אילולא מת כפי שמת

      הרבה מאוד הונח על כתפיו הצרות והמחוררות של זוהר ארגוב, שהשבוע מלאו 30 שנים למותו. כנראה שיותר מדי. העובדה ש"תל אביב" מנסה במהלך שני העשורים האחרונים לפצות אותו על הכתף הקרה שקיבל ממנה בעודו בחיים רק מעצימה את הממד הטרגי בסיפורו

      עשה את שלו: האשכנזים לא היו מאמצים את זוהר ארגוב לחיקם אילולא מת כפי שמת
      עריכה: ניב מעוז

      כששואלים ישראלי ממוצע שחי בפריפריה איזו מוזיקה הוא שומע בבית, הוא אומר "הכל". כששואלים ישראלי ממוצע שחי בתל אביב איזו מוזיקה הוא שומע בבית, הוא אומר "הכל, חוץ ממזרחית", משתהה קלות ומוסיף "אבל זוהר ארגוב זה משהו אחר". אם נקשה ושאל אותו מה, לדעתו, "אחר" בזוהר ארגוב, הוא כנראה יחנטרש משהו על הקול, על הנשמה ועל הכריזמה של זוהר. כל מה שהוא יגיד יהיה נכון, כמובן - זוהר ארגוב באמת היה "אחר" בכל המובנים האלה - אבל הסיבה האמיתית לכך שזוהר נחשב למלך גם בעיני התל אביבי האשכנזי והמתנשא ביותר בעולם היא, למרבה האירוניה והצער, העובדה שהוא מת. או אם לדייק, העובדה שמת כמו שהוא מת.

      ב"תל אביב" - הגדרה כללית לאליטה החברתית והתקשורתית בארץ שמורכבת בעיקר מבני עדות אשכנז ושאליה כיוונו בני הזוג ברכה וזוהר עורקבי כשהקימו בשנת 1977 את המותג "זוהר ארגוב" - פחות שומעים מזרחית, אבל יודעים להעריך זמרים שחיו על הקצה, התמכרו לסמים ומתו צעירים. זוהר אמנם לא מת בגיל 27, כמו שהחבר'ה האלה הכי אוהבים, אלא בגיל 32, וזה גם קרה בנסיבות קצת פחות רומנטיות ממנת יתר או תאונת דרכים: הוא העמיד פנים שהוא מתאבד כדי לקבל עוד תחליף סם מהסוהרים, ולבסוף מת מאי ספיקת דם למוח - בין היתר כתוצאה ממינון גבוה של תחליף סם.

      ובכל זאת, זה היה מספיק דומה לנרטיב המוכר ב"תל אביב" כדי לעבוד. עד כדי כך דומה, שזוהר ארגוב המת הצליח להגיע בקרב הקהל הזה למעמד הנשגב של "אגדה מתה"' אף על פי שהוא ידוע בציבור גם כמי שאמר במהלך משפט על אונס, "כבוד השופט, אין בחורה שלא רוצה, צריך רק לדעת לקחת". אפילו את זה - למרות הארווי ויינשטיין ואלכס גלעדי ויורם זק - שוכחים לו ה"תל אביבים" שהוא כבש את לבם במותו. אפילו זה נתפס בעינם - גם אם רק בתת מודע - כחלק מהאותנטיות של נרטיב הרוקנ'רול, שמנצח הכל. "תל אביב" בחיים לא הייתה מאמצת אותו לחיקה והופכת אותו לאחד ממלכיה הרשמיים אילולא היה מת. היא לא הייתה סולחת לו. תשאלו את אייל גולן. לכל היותר, היא הייתה מלהקת אותו ל"האח הגדול VIP" (בהמלצת יורם זק).

      בסתיו 1987 זוהר ארגוב לא התמודד רק עם התמכרות קיצונית להרואין, דיכאון עמוק נוכח הפרידה מאשתו וחוסר יכולת נפשית להכיל הצלחה. אפשר בהחלט להניח שהוא גם קרס תחת הציפיות ממנו להיות המלך המזרחי הראשון שגם "תל אביבים" מעריצים. אמנם היה לו כבר אז, בעודו בחיים, את כל מה שצריך מבחינה מקצועית כדי להפוך לכזה, אבל הוא לא באמת הצליח אז לפרוץ את החומה ההיא: הקהל שהוא ניסה לכבוש עדיין לא היה מוכן לקראתו.

      לקהל הזה באותה עת היה הרבה יותר קל לבלוע טיפוסים מנומסים, נקיים ומשתכנזים יותר כמו חברו הטוב שימי תבורי, או כמו מי שירש בהמשך את כיסאו, חיים משה. ימי הזוהר של זוהר בלב ההכרה הישראלית היו קצובים ונשכחים. לא במקרה התמונה הראשונה שקופצת לראש בקשר להופעות פומביות שלו, היא הראיון העצוב ההוא למני פאר. הסיבה לכך היא שהסיפור של זוהר עדיין גובר ב"תל אביב", ואולי גם בשאר המקומות, על הכישרון שלו.

      הטרגדיה של זוהר הייתה דבקותו העיקשת בשאריות מזרחיותו. אמנם הוא שינה את שם משפחתו וביצע שירים שעובדו בכוונה בנוסח בין-עדתי - מקצב ההורה בבית של "הפרח בגני" , דרך סולו הגיטרה ב"נכון להיום" ועד המוטיב החסידי בבית של "כבר עברו השנים" - אבל על המעאוולים, הסלסולים, הח"ית והעי"ן הוא לא ויתר. למחוק את שורשיו לגמרי הוא לא הסכים - וכנראה שגם לא היה מסוגל.

      הוא ניסה לזרום עם זה, עשה ככל שביכולתו ולפרקים אף הצליח (למשל, כשזכה עם "הפרח בגני" במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור" שהופק ועובד בידי אשכנזים), אבל רק עד גבול מסוים, רק עד הקול שלו. היום כולם מעריכים אותו על כך - במיוחד ב"תל אביב" - אבל בזמן אמת זה מנע ממנו מעבר בטוח במחסום של חומת ההפרדה שבין העדות והמעמדות בארץ והציב אותו במקום חשוך, מלחיץ ומפחיד, תקוע בין מזרח למערב, בין אמת לפרסום.

      הרבה מאוד הונח על כתפיו הצרות והמחוררות של זוהר ארגוב. כנראה שיותר מדי. העובדה ש"תל אביב" מנסה במהלך שני העשורים האחרונים לפצות אותו על הכתף הקרה שקיבל ממנה בעודו בחיים רק מעצימה את הממד הטרגי בסיפורו: איפה סוליקו (שסימפלו קטע מ"נכון להיום", הפכו את זה ללהיט ואחר כך שילמו פיצויים לננסי ברנדס, המעבד המקורי) היו אז, כשזוהר היה צריך אותם? איפה היו לירון עמרם והפנתרים, שבכיף היו שמחים לחמם אותו? איפה היה רביד כחלני? איפה היו שלישיית A-WA? נכון, הם עוד לא נולדו. אם המהפכה הים תיכונית שמתרגשת עלינו כעת - ומנהיגה הבלתי מעורער הוא זוהר ארגוב המת - הייתה מתרחשת אז, אולי זוהר היה יכול באמת "להיות אדם", כפי שהוא שר קצת לפני מותו, במקום להסתפק בלהיות אדם מזרחי. היום הוא יכול רק להשקיף על כל זה מגבוה ולהגיד לעצמו "כוס אוחתק, איך פספסתי".

      לרוות נחת לגמרי הוא עדיין לא יכול. אפילו לא שם, למעלה. הוא עדיין לא המלך של כולם, כפי שבטח עוד שנייה יעיד הטוקבקיסט הצפוי, שיטען שהוא סתם זמר זבל, ערס ושמוזיקה של מזרחים זה גועל נפש. שיהיה. לא נורא. זוהר עבר דברים קשים יותר. הוא יחיה עם זה. יהי זכרו ברוך.