קצת יותר מארבעים שנה לאחר מותה, עבודתה של אגאתה כריסטי נוכחת מתמיד על המסכים. רק בשנתיים האחרונות ראינו כחצי תריסר עיבודים טלוויזיוניים ליצירותיה, ובהן מיני-סדרות על פי "עשרה כושים קטנים" ו"עד התביעה", וביום חמישי האחרון הגיע לאקרנים עיבוד חדש של "רצח באוריינט אקספרס", שכזכור כבר זכה לגרסה קולנועית מצליחה בשנות השבעים.
העיבוד ההוא זכור בעיקר כיוון שכינס נבחרת חלומות של כוכבי קולנוע: אלברט פיני כבלש הרקול פוארו, ובצדו עוד כמה מן השחקנים והשחקניות הבולטים של התקופה, למשל אינגריד ברגמן, שון קונרי, לורן באקול, ונסה רדגרייב ועוד רבים אחרים. גם בגרסה המחודשת הלכו על גישת הגלקטיקוס, ויש בה יותר כוכבים מאשר בשמים: קנת בראנה, שקיבל לידיו את שרביט הבימוי הפעם, גם מככב בתפקיד הראשי, ואת הנוסעים על הרכבת מגלמים ג'וני דפ, מישל פייפר, פנלופה קרוז, ג'ודי דנץ', ווילם דפו, וגם כמה שמות צעירים לוהטים, למשל ג'וש גאד ("היפה והחיה") ודייזי רידלי ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר").
כל אלה מגלמים את הנוסעים והנוסעות בקרונות המרובים של הרכבת המיתולוגית. במהלך הנסיעה, כזכור, נרצח אחד מהם. כולם חשודים במעשה, והבלש פוארו חוקר אותם במרץ עד שיפענח את התעלומה: במה שנחשב כמובן אחד הפתרונות המפורסמים בתולדות הז'אנר הבלשי.
נוכח העובדה שהפתרון הזה כה מוכר, עולה בעצם השאלה מה הטעם לעשות את העיבוד המחודש הזה או לצפות בו, מה עוד שהתסריט כאן לא משנה את הטוויסט. ובכן, שני דברים: קודם כל, העובדה שנתקלתי כבר בכמה פוסטים בפייסבוק הזועמים על מי שעשו ספוילרים לסרט, מלמדת שלא כולם מכירים או זוכרים היטב את "רצח באוריינט אקספרס". דבר שני: גם אם מכירים את הסוף, זה לא בהכרח מחבל בהנאה, שכן מותח ומעניין לעקוב אחר הדרך בה הבלש מפצח את הפרשה.
נוסף לכך, הסרט גם מרהיב לצפייה, ועושה שימוש יפה בנופים המושלגים בהם עוברת הרכבת במסעה מאיסטנבול למערב אירופה. גם העיצוב האמנותי של אמצעי התחבורה המיתולוגי הוא חגיגה לעיניים. בימים בהם רוב הנסיעות מתבצעות בטיסות לואו-קוסט שאין בהם טיפה של חן או הדר ואפילו מיץ תפוזים קשה לקבל, אי אפשר שלא ליהנות מן המסע הנוסטלגי לתוך קרונות האגדה שהיתה באמת.
אך למרות המעלות הללו, העיבוד הזה מציע בסך הכל נסיעת רכבת מקרטעת למדי. בעיה ראשונה: הגרסה החדשה לא מוסיפה דבר לעומת הקודמת. השינוי היחיד הופך צעיר שהיה לבן במקור לגבר שחור כאן. פה ושם יש אזכורים לאפליה שהיא מנת חלקו, ולגזענות שהיתה באותה תקופה כלפי מיעוטים באשר הם, אבל אלה תוספות מאולצות שנתפרו לסרט כלאחר יד, והוא לא באמת מעמיק בסוגיות המדוברות.
גם טיפה של אירוניה אין כאן. למרבה הפלא, בראנה לוקח את הכל ברצינות תהומית, אפילו שמלכתחילה היה בספר של כריסטי משהו מופרך, שרק הלך והתעצם עם השנים. אם כך, ראוי היה להתייחס אליו במידה מסוימת של קריצה, ובטח שלא בפאתוס.
הבעיה הנוספת חמורה יותר. סרט עתיר כוכבים שכזה קם ונופל על דבר אחד: רמת תצוגות המשחק, וכאן הן לא טובות. השחקנים והשחקניות, ללא יוצא מן הכלל, נראים אבודים וקפואים. הם משחקים בסגנון של שנות השבעים, אפילו שאנחנו כבר ב-2017, ומתנהלים כמי שמשקולות כבולות לרגליהם ומונעות מהם להפגין שמץ של הומור או שאר רוח כלשהו.
קנת בראנה, במחילה, כושל במיוחד. ההופעה שלו כפוארו פשוט איומה, נוראה וצעקנית, ותחריד את מעריצי הבלש. ג'וני דפ לא משכנע כמאפיונר מטיל מורא ונטול מוסר, מישל פייפר חיוורת, ג'וש גאד מתקשה להוכיח שיש לו גם כישורים דרמטיים, וילם דפו מזייף והרשימה עוד ארוכה. בולטת לרעה פנלופה קרוז בתפקיד שבזמנו הביא לאינגריד ברגמן אוסקר, אך כשאתה צופה בגרסה המחודשת, אתה לא מבין איך מדמות סתמית שכזו יכולים להיוולד אוסקרים.
למרות זאת, הסרט דוהר עד כה לעבר הצלחה קופתית מרשימה. גם בגלל שבסך הכל הוא בידור סביר, אבל ככל הנראה בעיקר הודות לחוזקת המותג של אגאתה כריסטי, שהשם שלה מקדם מכירות מהימן יותר מתמיד. לכן, כפי שנרמז לנו בסיום "רצח באוריינט אקספרס", אפשר כבר לעבור לתחנה הבאה, ולצפות לראות בה את קנת' בראנה מככב בעיבוד חדש ל"רצח על הנילוס".
