למשוך בשפם של היטלר

סרטה של אריאלה אזולאי "מלאך ההיסטוריה" מלווה את התערוכה הנושאת את אותו השם. שם התערוכה הוא כשם ציורו של פול קליי, שהחזיק ברשותו וולטר בנימין. בנימין, הוגה דעות יהודי, כתב בין שתי המלחמות מסה על הציור, ובה הוא מתאר את ההיסטוריה כמלאך המרחף כשמבטו מופנה לאחור - אל הקטסטרופה.

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של גדעון גכטמן, מיכל היימן, מיקי קרצמן, סיגלית לנדאו, חיים דעואל-לוסקי, בועז ארד, דורון סולומונס וז'וסטין פראנק, שאת עבודותיה מציג האמן רועי רוזן כאוצר אורח. התערוכה עוסקת במלאכת טוויית ההיסטוריה, אם דרך הצגתה של האמנית הנעלמה ז'וסטין פראנק, אם באמצעות הורדת השפם מעל פניו של היטלר אצל ארד, ואם באמצעות עריכה מחדש והוספת דמות לתוך סצינות מרכזיות בסרטיו של היצ'קוק אצל סולומונס.

הסרט מציע חלופה לקטלוג התערוכה המסורתי האילם. הוא מורכב משיחות עם האמנים ומסצינות שבוימו על ידי אזולאי. אחת הסצינות בסרט עוסקת ב"מוזיאון הגזע היהודי הנכחד" שהנאצים עמדו להקים בפראג, מה שמדגיש את טענתה של אזולאי בדבר היותו של המוזיאון תבנית המסוגלת לעכל כל תוכן. אחרי ספרה "אימון לאמנות - ביקורת הכלכלה המוזיאלית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) פונה אזולאי להראות – הפעם בעזרת דימויים אודיו-ויזואליים - את שהראתה בספר. טיעונה המרכזי הוא שמטרת האובייקט המוצג בפנינו במוזיאון היא להסתיר מעינינו את המהלך שהביא להצגתו של אותו אובייקט. הנראות של המוצגים באה להסתיר. העיקרון עליו מבוסס המוזיאון הוא הפרדה בין הפוליטי ובין האסתטי. המוזיאון אומר לנו: "מה שאתם רואים אצלי הוא 'הנצחי' ומחוץ לי זהו 'היומיומי'".

הבחירה של אזולאי להציג את רעיונותיה המושפעים מבנימין דרך דימויים בסרט וידאו, ולא בטקסט, תואמת את הגישה החדשה בנוגע לתיאוריה של בנימין, גישה הרואה בו את ההוגה הראשון שלא חשב במושגים מילוליים אלא בדימויים ויזואליים.

* התערוכה "מלאך ההיסטוריה" מוצגת במוזיאון הרצליה (בית יד-לבנים). קלטת הווידאו ניתנת לקנייה במוזיאון.