הגיבורה של הרומן "דיאטלנד", תות, היא שמנה. לפני שאתם ממהרים להתעצבן עלינו, כדאי שתדעו שהרומן דיאטלנד עוסק בתהליך הקבלה של תות את הכינוי "שמנה", ובתהליך שהיא עוברת כדי להתחבר ולאהוב מחדש את גופה ללא סייגים. אם זה נשמע לכם כמו מין ספר העצמה נשית, כמו פוסט דביק למדי בפייסבוק בנוסח "קבלי את עצמך כמו שאת", גם כאן הסופרת סארי ווקר (Sarai Walker) הטמינה לכם מלכודת. מדובר ברומן בועט, מופרע, סוריאליסטי, המורכב מסצנות צבעוניות ואלימות כאחד. הוא עוקץ ולפעמים ממש בועט בתעשיית הרזון, הגורפת מיליונים ברחבי העולם. הוא מכה גם בתעשיית היופי, המתווכת על ידי מגזיני אופנה, ובתעשיית הפורנו שהולכת וחודרת למרחב הציבורי. המפגשים של תות עם העולמות האלה עקומים, מפתיעים, ו-ווקר רוקמת את הביקורת שלה עליהם בתחכום רב.
"רציתי לכתוב רומן על איך זה מרגיש להיות אישה שמנה היום באמריקה, ספציפית מהזווית של אישה אחת: תות", היא כותבת בריאיון במייל לוואלה! תרבות, "רציתי גם לחקור מה יקרה אם נשים ילחמו באלימות נגד הפטריארכיה".
ווקר, שנולדה בקליפורניה ומאז חיה בערים שונות בארה"ב ובריטניה, התנסתה לאורך הקריירה שלה בסוגים שונים של כתיבה: עיתונאית, בעיקר למגזיני נערות; אקדמית, שבמסגרתה השלימה דוקטורט; ולאחרונה תסריטאית. אבל כתיבה ספרותית הייתה התשוקה האמיתית שלה מאז גיל 16, ואת "דיאטלנד" כתבה לאורך עשר שנים עד שראה אור. עכשיו, לאחר הצלחתו הבינלאומית ורכישת הזכויות שלו לסדרת טלוויזיה, היא עובדת על רומן שני ומועסקת בכתיבה של סדרות טלוויזיה נוספות. "אני הכי אוהבת את הספרות", היא אומרת, "בספרות הכול אפשרי, ואני מאמינה שכתיבה מהדמיון היא דרך עוצמתית לדבר בה על האמת".
איך התחילה הכתיבה של "דיאטלנד"?
"הרעיון לכתוב רומן פמיניסטי התחיל לאחר שצפיתי בפעם הראשונה בסרט 'מועדון קרב'. אהבתי את רוח הפאנק הלוחמת והכועסת של הסרט. רציתי שיהיה סיפור כזה גם עבור נשים, והייתי נחושה לכתוב אותו. אחרי התואר השני שלי בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת ברמינגטון, כתבתי סיפור קצר על אישה צעירה ושמנה שכותבת במגזין לנערות, שהתבסס חלקית על החוויה שלי. הבנתי שזה צריך להיות הבסיס לסיפור שלי, אבל נדרשו לי עוד הרבה שנים עד שהשלמתי את הכתיבה של הרומן".
הדמות הראשית ברומן, תות, התנסתה בדיאטה המכונה "הדיאטה הבפטיסטית" (משחק מילים סביב הכנסייה הבפטיסטית). כשכתבת את זה, איך ראית את הקשר שבין דיאטה לדת?
"לפני הרבה שנים, כשגרתי בניו יורק, נרשמתי לתכנית הרזיה מפורסמת. הפגישות שלנו התקיימו במרתף של כנסייה באפר איסט סייד. אני מצאתי את המיקום הזה משעשע, ומאז ניסיתי לחקור את הקשר של דת לדיאטה, במיוחד את הקשר של הנצרות.
"כמו בדת, תעשיית הדיאטות מלמדת אותנו את האידיאולוגיה הפרטית שלה, שאותה חקרתי ברומן. הרעיון הוא שבכל אדם שמן קיים אדם רזה שרק רוצה להשתחרר; שהשמנה משקפת כישלון וחוסר משמעת; שרק על ידי הרזיה אדם יכול להיות מוצלח, בריא ולמצוא אהבה אמיתית. תרבות הדיאטה מלמדת אותנו שמאכלים והתנהגויות מסוימים הם 'טובים', לעומת אחרים שהם 'רעים', ובכך קושרת אותם למונחים של מוסר. הרבה מהשפה שאמריקאים משתמשים בה כדי לדבר על אוכל - כמו 'חטא' ו'אשמה'- היא שפה דתית.
"הרבה מהאנשים שעושים דיאטה הם שטופי מוח ברעיונות האלה, כשם שיש אנשים שהם שטופי מוח על ידי דת. לא משנה עד כמה הרעיונות שלנגד עיניהם אינם רציונליים, הם ממשיכים להיאחז בהם אפילו כשיש ראיות לכך שאינם נכונים. כשאנשים נכשלים בדיאטה שלהם, כפי שכמעט תמיד קורה, הם מאשימים את עצמם בכישלון. כך תעשיית הדיאטה ממשיכה להרוויח כסף, על אף אחוזי הכישלון הגבוהים שלה. אם יצרן מכוניות היה מוכר רכב שמתפרק ומתקלקל מיד, הוא היה פושט את הרגל. אבל תעשיית הדיאטה לא פושטת את הרגל כי היא לא מוכרת מוצר או שירות, אלא מערכת אמונות".
בספר צומחת קבוצה אנרכיסטית של נשים לוחמות בשם "ג'ניפר", שמכוונת את פעולותיה אל עבר תעשיית הפורנו. מה עמדתך כלפי פורנו? מה גרם לך לקשור את נושא הדיאטה עם תעשיית הפורנו?
"אני ביקורתית כלפי תעשיית המין, וזאת איננה עמדה פופולרית בקרב פמיניסטיות בארה"ב כיום. ברומן אני מציגה את תעשיית היופי, הפורנו, האופנה והדיאטה, מכיוון שכולן עוסקות בהחפצה של נשים. הן מגמדות נשים לגוף שלהן ולמראה החיצוני שלהן, ומספרות להן שכל מה שחשוב בהן זה איך שהן נראות ועד כמה גברים חושקים בהן. ההחפצה הזאת עושה לנשים דה-הומניזציה, ותורמת לתופעה הרחבה של אלימות והטרדות נגד נשים".
"דיאטלנד" התפרסם בארה"ב ב-2015, הרבה לפני שטראמפ זכה בנשיאות. כיצד את חושבת שקבוצת הלוחמות שלך, "ג'ניפר", הייתה מגיבה לזכייתו?
"מאז הזכייה של טראמפ אנשים משבחים אותי בכך שכביכול חזיתי את המצב הפוליטי הנוכחי. כינו אותי "מגדת עתידות" כי כתבתי על הזעם של נשים, שנבנה לאט עד שהתפוצץ למרד אזרחי המוני ואלים. היום אנשים יותר יכולים לדמיין את האפשרות של תרחיש כזה מאשר לפני בחירתו של טראמפ. מה שקורה עכשיו בעידן טראמפ הוא כמובן נוראי, אבל המיזוגניה, הגזענות והאנטישמיות שנחשפו במהלך כהונתו תמיד היו בתרבות האמריקאית. ההבדל הוא שעכשיו זה יותר בחוץ, ואנשים שהתעלמו מזה בעבר היום כבר מתקשים להתעלם.
אם מדברים על קבוצת הטרור בספר, 'ג'ניפר', הן היו שמחות שיותר אנשים שמים לב עכשיו, אבל הן נלחמו את מלחמתן לפני שטראמפ עלה לשלטון, ויעשו כך גם אחריו".
איך את מרגישה עם הפרסום של הספר בישראל?
"יש לי שורשים יהודיים, וכשראיתי את כריכת הספר שלי בעברית, זאת הייתה חוויה רגשית חזקה עבורי. הייתי מאוד גאה שהספר שלי תורגם לעברית. אבות אבותי נאבקו כדי שיהיו להם ולדורות הבאים, שאני ביניהם, חיים טובים יותר. אני מקווה שהכתיבה שלי מכבדת אותם בדרך צנועה כלשהי. הם לא הסכימו לשתוק עם גורלם ואני ממשיכה עם המסורת הזאת".