הסיפור מעניין, המשחק טוב, אז למה ההצגה כל כך מעיקה?

      נקודת החוזק של "בדמי ימיה" (תיאטרון החאן) היא העברית. השפה שבה השתמש עגנון פנומנלית, וטוב שלא נגעו בה. עם זאת, חוסר האינטימיות במקומות שבהם היא נדרשת יוצר תחושה של מחנק ומקשה על התמקדות בדמויות

      • תיאטרון החאן
      בדמי ימיה (צילום: יעל אילן)

      ההצדקה העיקרית לראות מחזה המבוסס על סיפור של ש"י עגנון היא השפה הייחודית שלו. בזכות עברית שאיש עד היום לא הצליח לחקות, שמור מקומו של עגנון בספרי ההיסטוריה כגדול סופרי ישראל. "בדמי ימיה", אחת הנובלות המפורסמות שלו, היא מסיבה מתפרצת לאוהבי השפה. זה מתחיל ב"בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו שני חייה", ולאורך שעה ועשרים דקות נמשך בשיח מושחז, כזה שהמלים שבו מרגשות אפילו יותר מהמשמעות שהן יוצקות לתוכן.

      תרצה (אור לומברוזו) התייתמה מאמה לאה ונותרה בחיק אביה הסוחר מינץ (דודו בן זאב). היא מתוודעת באמצעות אביה לגבר מבוגר אחר, עקביה מזל (יואב היימן), שגם לו, מסתבר, עבר משותף עם אמה. כשמינטשי גוטליב (עירית פשטן) מגלה לתרצה סוד על עבר זה, מחליטה הנערה לחקור אותו וקושרת את גורלה בעקביה מזל, למורת רוחם של האב וסוכנת הבית קילא (אודליה מורה-מטלון) ושל הסטודנט המחזר אחריה לנדא (יובל אורון).

      עוד בוואלה! NEWS

      מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

      בשיתוף וואלה!שופס
      לכתבה המלאה
      בדמי ימיה (צילום: יעל אילן)

      העלאת "בדמי ימיה" כאחד המחזות המובילים בחגיגות ה-50 לתיאטרון החאן, נראית מתבקשת לאור היסטוריית העיסוק של שיר גולדברג ושחר פנקס בעגנון. השתיים, כוח נשי מרשים שהגיע בשנים האחרונות לפסגת היצירה על הבמות בישראל, כבר עיבדו וביימו בשנה שעברה עבור "הבימה" את "סיפור פשוט", העוקב ל"בדמי ימיה" בקובץ "על כפות המנעול". זו הייתה הצגה מהנה על סף המושלמת. למרבה הצער, העיבוד הנוכחי לא מתחקה אחר ההצלחה, על אף נתוני פתיחה לא רעים.

      זהו מקרה קלאסי שבו השלם נופל מסך חלקיו. לומברוזו, למרות משחק מוגזם לעתים, ממלאת היטב את תפקיד הפתיינית עם חיוך כובש, צחוק מתגלגל והמון חן. היימן, ששיחק גם ב"תהלה" שהעלו פנקס וגולדברג בחאן ב-2012, ממלא היטב את תפקידו כעקביה מזל, אם כי אינו יוצא מגדרו. בן זאב, פשטן ומורה-מטלון מדויקים, אבל לא יותר מכך. התפאורה בסדר, מוזיקת הרוק בין התמונות מרגישה תלושה.

      בדמי ימיה (צילום: יעל אילן)

      זה בדיוק העניין. סביב כל דבר במחזה יש "אבל", במיוחד סביב הבימוי של גולדברג. שניים ממחזותיה האחרונים היו מוצלחים מאוד. האחד, כאמור, הוא "סיפור פשוט" והשני הוא "בימינו לא יוצאים לדו קרב" שעלה בתיאטרון באר שבע, ובו נעשה שימוש תפאורתי וכוריאוגרפי יעיל בכיסאות. החיבור בין הסגנונות בשני המחזות הוכיח שיש מקרים נדירים שבהם מפלוס ופלוס יוצא מינוס. "בדמי ימיה" היא הכלאה חיוורת ולא מדויקת, ואם לא היינו יודעים שגולדברג ופנקס מסוגלות ליותר, האכזבה לא הייתה כל כך גדולה.

      ייתכן ששמה של הבעיה המרכזית הוא דחיסות. גולדברג בחרה להשאיר את שש הדמויות על הבמה בכל רגע נתון, כך שהן משמשות לעתים כקהל אקטיבי ומחוות דעתן גם בדיאלוגים פנימיים בין תרצה לעקביה מזל או לאביה. חוסר האינטימיות במקומות שבהם היא נדרשת יוצר תחושה של מחנק ומקשה על התמקדות בדמויות, וכך יוצא שלמרות סיפור שנון ומעניין ומשחק טוב, המחזה, שאורך בסך הכול 80 דקות, זוחל.

      נקודת החוזק של "בדמי ימיה" היא זו שעמה פתחנו – העברית. השפה שבה השתמש עגנון פנומנלית, וטוב עשו גולדברג ופנקס שהותירו אותה על כנה בלי לבצע אפילו את הקל שבשינויים. אם אתם צמאים לעברית יפה ומעוררת השראה, ייתכן שתוכלו ליהנות מ"בדמי ימיה" עד סופו, אבל אם ברצונכם להעביר בנעימים 80 דקות של מחזה, יש דרכים טובות יותר לעשות את זה.

      בדמי ימיה (צילום: יעל אילן)

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully