קראו את פתיחת הספר "אפרוחים סופרים בסתיו" מאת דורון שנער

      אירוע יוצא דופן בשגרירות ישראל במרכז אסיה גורם למערבולת של אלימות המונעת על ידי יצרים אפלים, חשבונות ישנים, תאוות כוח ובצע כסף. קראו את שני הפרקים הראשונים מתוך "אפרוחים סופרים בסתיו"

      וואלה! תרבות
      כריכת "אפרוחים סופרים בסתיו" (צילום: יח"צ)

      1.

      יום חמישי, השבוע השני של חודש אפריל.
      יום שגרתי, כמו רובם של ימים. מעטים ממתינים בתור לקונסול הישראלי. מזג האוויר הוא נושא השיחה העיקרי בין הממתינים. ההמתנה חד-גונית, בדומה למזג האוויר. בחלק זה של דרך המשי, מרכז אסיה, מזג האוויר יבש ולוהט. לפנות ערב יתחלף הלוהט בחם, עדיין יבש, והלילה יהיה קריר וכמובן יבש. על קיר הקונסוליה תלויה מפה. מי שסיים להעיר הערות בנוגע למזג האוויר, יתלה עיניו במפה, מבטו ישוטט לאורך גבולות הערבה המדברית הלכודה ללא מוצא לים בין שני נהרות אדירים, ועריה נטועות בנווי מדבר. אתה נמצא כאן, מסמנת לו המפה, במדבר שרוב ימיו חולפים לא?טם בשגרתם. אתה כאן, יומך מתקצר לא?טו בהמתנה לוויזה, אישור אפוסטילי, הערה על מזג האוויר, מבט בשעון, מבט במפה, דברים רגילים.
      יום חמישי באמצע חודש אפריל.
      יום רגיל.
      שוטר מקומי ניצב מחוץ לשער השגרירות ולוגם מים קרים מבקבוק פלסטיק שקוף. השעמום הוא בן לווייתו. אנשים מעטים חולפים ברחוב. השוטר ממיין אותם לקבוצות. לפי צבע החולצה. לפי סגנון מנעליהם: המתהדרים בנעלי עור מצוחצחות, נועלי הסנדלים, חובבי הכפכפים. השעות נוקפות ל?א?ט?ן. חד-גוניות, מפוהקות, יבשות כמו האוויר סביבו. כלב דולק אחרי חתול. השומר עוקב אחריהם במבטו. מציץ מדי פעם בשעונו. בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים ננעלת דלתו של הקונסול. והנה, כבר ארבע וחצי. דבר לא מתרחש. מחוגי השעון זוחלים, נמסים בחום. חמש. שש. כבר שבע בערב. כמעט שמונה. משמרת הצהריים החלה בשעה אחת בצהריים ותימשך עד תשע בערב.
      שגרה דלת אירועים.
      שעמום נעים.
      רדיו זעיר בבוטקה מנגן שירים ברוסית. אחת מעובדות השגרירות יוצאת אל השוטר ומכבדת אותו בתה שחור. האוויר רותח, גם התה רותח. השוטר מהנהן לעברה בהכרת תודה והם מחליפים מילות נימוסין.
      בקשר למזג האוויר.
      כרגיל.
      הערב יורד, ועדיין חם.
      מתוך דמדומים מהבילים עולה הלילה. במרכז העיר ניצתים פנסי הרחוב. הפנסים ניצבים גבוה על עמודים ויוצרים שורות של אור לאורך הכבישים. האור צהבהב ועגמומי, מדגיש את העלטה במ?קו?ם לפזרה. לקראת השעה תשע מתחילים הפנסים להבהב, אות כי תאורת הרחוב מכבידה על רשת החשמל המיושנת.
      וסימן לכך שהמשמרת עומדת להסתיים.
      השוטר, כבד גוף ומשופם, לובש מדים בצבע ירוק כהה. הבד הסינתטי מעקצץ בעורו. צווארו מזיע. הוא תוחב ממחטת בד לבנה אל תוך מפתח צווארונו. הוא חסר סבלנות. בשלב זה מוחו כבר התרוקן ממחשבות. גופו כואב מהישיבה הארוכה במשמרת בת שמונה השעות. הוא מסיר את כובע המצחייה. תיתורתו הנוקשה מותירה קשת אדומה על מצחו. הוא יוצא מביתן השומרים, שואף לריאותיו את אוויר הלילה החמים ומושיט את שתי זרועותיו לשמים באנחה של שחרור. אורות ניאון מאירים את הכניסה לשגרירות ומסנוורים את עיניו הבוהות בכוכבים. מזמן ש??קל להתלונן על כך שהאורות מפריעים לשדה הראייה שלו, אך לא התלונן. עדיף שמישהו אחר יעשה זאת. חתול רחוב מתיישב במרחק בטוח ממגפיו ומשמיע יללה. השוטר מחזיר לו ביללה מבודחת. בטנו מקרקרת. בעיני רוחו הוא כבר במטבח הזעיר שבביתו, אפוף ריחות בישולים, משביע את רעבונו בזמן שאשתו מגהצת את הבגד שילבש למחרת, יום שישי, בלכתו למסגד לתפילת הבוקר.
      כבכל יום שישי.
      באותה השעה יושבים בחדר ממוזג בתוך השגרירות שני מאבטחים. האחד, אזרח השייך לכוחות הביטחון המקומיים, עסוק במילוי טפסים בסיום משמרתו, ואילו השני, עוז, המאבטח הישראלי, רוכן משועמם מול מסך מפוצל המציג בשחור-לבן את מה שקולטות מצלמות האבטחה. גם הוא כבר עייף. מרוקן ממחשבות. חסר סבלנות. הוא עוקב בעיניו אחרי השוטר בבוטקה, אחרי החתול, אחרי הבהוב הפנסים, אחרי השעון הדיגיטלי.
      המשמרת המחליפה מתאחרת.
      הוא סופר את הדקות.
      כבר 21:10 ועוד חמש שניות. עשר. עשרים.
      לפתע התמונה מתחלפת.
      מכונית לבנה מופיעה על גבי המסך.
      המכונית נעצרת בסמוך לבוטקה.
      השוטר עדיין מתמתח.
      החתול עדיין מיילל.
      תחושה רעה מציפה את עוז.
      הוא קופא במקומו.
      השוטר מבחין במכונית. הוא יודע שתפקידו לגשת אליה. הוא מיישר את מדיו, צועד צעד אחד לפנים, ונעצר. משהו בלתי נתפס מתרחש מול עיניו.
      הפחד משתלט עליו.
      נשימתו נעתקת.
      הוא נשאר קפוא במקומו, בוהה באוויר.
      חלון המכונית נפתח. ממושב הנוסע רוכן מישהו החוצה. פניו מוסתרות בבד ירוק. ידיו אוחזות בצרור סמרטוטים. זרועותיו מונפות מעלה וקדימה לכיוון השגרירות. הצרור מתעופף לאוויר, מתרומם בקשת מושלמת, חולף מעל לחומה ונבלע בחש?כה.
      כל המאבטחים מזנקים בתנופה לפנים, אך לשווא. הכול קורה במהירות. לא נותר אלא לצפות בצרור מושלך לאוויר, חולף מעל לחומה.
      צונח בשריקה רפה אל תוך חצר השגרירות.
      משמיע קול קראנץ' כאשר הוא נוחת על הקרקע.
      ואחר-כך דממה.
      למשך שנייה וחצי נדמה כאילו כדור הארץ חדל לנוע.
      קראנץ'.
      כצליל ענף ירוק המתפצפץ במדורת ל"ג בעומר.
      המאבטחים מצפים לרע מכול. בטוחים כי אחרי הנחיתה יגיע קול פיצוץ. קיבתם מתכווצת.
      בעוד רגע יתרחש אסון.
      אך פיצוץ לא נשמע.
      קראנץ', ולאחריו דממה.
      עד שהשוטר מתאושש וחוזר לנשום, המכונית כבר מסתלקת בחריקת צמיגים, פונה במהירות ימינה לרחוב הראשי, ונעלמת. שרביט קסמים משחרר את העולם מקיפאונו. עוז נושף בכוח את האוויר שכלא בריאותיו. הוא מתעשת ראשון ומפעיל את מתג האזעקה השקטה. אורות המתחם נדלקים בבת-אחת, מכשירי הקשר מתעוררים, מסרון התראה אוטומטי יוצא לדרכו.
      מהומת אלוהים פורצת.
      היום כבר איננו יום רגיל.

      (תוכן מקודם)

      מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

      לכתבה המלאה

      אבידן עזרא, קצין הביטחון בשגרירות, הקב"ט או דני בפי הישראלים, מיסטר אבידן או צ'יף בפי המקומיים, מנמנם קלות בהמתנה לחילוף המשמרות. כאשר מצלצל הטלפון הפנימי ומכשיר הקשר מרעיד את שולחנו, הוא קולט שהאזעקה השקטה הופעלה ומזנק ממקומו. הוא מחלק במהירות הוראות ותוך רגעים ספורים פורץ מחדרו באקדח שלוף. שני מאבטחים צעירים שועטים מחדר הכוננות וממהרים אל מגורי השגריר שבמרכז המתחם. לבם מחסיר פעימה עד שהם מבחינים בשגריר, באשתו ובבנם הפעוט יוצאים מחדרו של הילד אל הסלון. ההורים בבגדי בית. הילד בפיג'מת צבי הנינג'ה. השלושה מנומנמים, מזועזעים מעט מכניסתם הפתאומית של המאבטחים לדירתם, אך בריאים ושלמים. המאבטחים מובילים אותם, מאיצים בהם למהר לעבר חדר הביטחון.
      באדיבות.
      הכול על פי התרגולת.

      2.

      המאבטחים הצעירים הוצבו בשגרירות לפני זמן לא רב. זו אינה הפעם הראשונה שבה הם פוגשים את רפאל קושניר, השגריר, אך את אשתו, גילה, טרם פגשו. מראה האישה הנאה מפתיע אותם. ש??ער פלטינה, עיני תכלת, רגליים אינסופיות. האישה שלווה לגמרי, מחזיקה את הילד המנומנם בידיה, פניו צמודות לצווארה. בניגוד אליה, ארשת פניו של השגריר מתוחה. הנינוחות שלה יוצאת דופן, והמאבטחים נזכרים בשמועות המתרוצצות בין עובדי השגרירות לגבי עברה המיוחד, העשוי להסביר את התנהגותה הרגועה.
      "שלום," פנתה אליהם בחיוך משועשע כשהבחינה שהם נועצים בה מבט, "אני גילה."
      הטרנינג המהוה אינו מצליח להסתיר את קימורי גופה.
      השניים ממהרים להסיט את מבטם ולהקדיש את מרב תשומת לבם לשגריר עצמו – היעד המאובטח העיקרי. נמוך ממנה, ש?ערו חום, מקריח מעט, כתפיו צרות. גובה ממוצע, מראה ממוצע, איש ממוצע.
      מרחוק נשמע קולו של אבידן הקב"ט, רועם פקודות בעברית וברוסית.
      "עוד לא ברור מה קורה," מדווח לשגריר אחד המאבטחים בכניסה אל חדר הביטחון, "האזעקה הופעלה. אירוע לא ברור. לא שמענו יריות ולא פיצוצים, אבל משהו קרה ליד שער הכניסה."
      השגריר ובני משפחתו נבלעים בחדר הביטחון, אחד המאבטחים מצטרף אליהם והשני נותר לעמוד מעברה האחר של הדלת.
      הדלת ננעלת עליהם מבפנים.
      חדר הביטחון מתעטף בדממה.
      ***
      השגרירות הישראלית שוכנת על שטח נרחב בס?מטה המסתעפת מרחוב ש?ו?ת?א רו?ס?ת?וו?ל?י, הקרוי על שם המשורר הגיאורגי הידוע, מחבר הפואמה "עוטה עור הנמר". בקצה הסמטה פועלות כמה מסעדות, פופולריות בעיקר בקרב עשירי המקום ומעט התיירים המגיעים לעיר. מכוניות חולפות מדי פעם בסמוך כשהן בדרכן לאחת המסעדות, ולעתים קרובות, בימים רגילים, נהגיהן עוצרים ומבקשים בתמימות לחנות מול חומת השגרירות.
      השגרה הידועה הזאת שימשה את השוטר המקומי על מנת להצדיק את מחדלו כאשר נשאל על ידי מפקדו מדוע לא פעל למנוע את המעשה הנפשע ביתר מהירות.
      "הרי כל הזמן יש כאן מכוניות," טען השוטר להגנתו בטון מתנצל, "ובדיוק רציתי לעשות את התפקיד שלי... ולבקש מהם בנימוס להסתלק."
      והוסיף מבלי שנתבקש: "כן, לבקש. ורק אם הנהגים לא מסתלקים אז אני אמור להזעיק את אחד המאבטחים הישראלים. למה לקרוא לישראלי? כי הוא אחראי... נו, איך שהתחלתי ללכת לכיוון הרכב, בדיוק קרה מה שקרה. נורא מהר קרה הכול..."
      ואל מול שתיקת מפקדו לא התאפק ובמבט מושפל התריס: "כבר מזמן היו צריכים לסדר את התאורה כאן, כולם יודעים שהיא מסנוורת."
      ולבסוף, כאשר הבין כי העובדה שפעל בדיוק על פי ההוראות לא תציל אותו מלהפוך לשעיר לעזאזל של מפקדיו, הרכין את ראשו והוסיף בנימה מתחנחנת: "הפושעים האלה... היו זריזים אפילו מהשטן... בנס ניצלתי... קללה על ראשיהם."
      על כך הגיב מפקדו אטום המבט בהנהון של הסכמה.
      ***
      רק שלט קטן על השער מציין כי במקום שוכנת שגרירות. מבחוץ כמעט לא ניתן להבחין כי מדובר בטריטוריה ישראלית. דגל ישראל אמנם מתנוסס בחצר הפנימית, אך רק את קצהו ניתן לראות, ואף זאת רק בתנאי שהרוח נושבת ממזרח למערב ובעוצמה סבירה. האווירה בעיר הבירה שקטה, ובדרך כלל נטולת איומים ואירועים יוצאי דופן. אף שתושביה של המדינה מוסלמים, תרבותה חילונית ורגועה.
      אך לא היום.
      זהו ללא ספק יום יוצא דופן.
      אבידן הקב"ט הותיר את הטיפול בשוטר למשטרה המקומית. תשאול השוטר יימשך שעה ארוכה וי?לו?ו?ה בהרבה צעקות ומחוות תיאטרליות. מבחינתו, לגורלו של השוטר אין חשיבות. השמירה על השגרירות היא קודם כול באחריותו של הקב"ט הישראלי. לא מסתמכים על המקומיים. ממילא הם נמצאים שם רק מכוח הסדרים עם המשטרה אשר גובה שכר עבור השירות. השוטרים המקומיים ממושמעים, משתדלים לבצע כנדרש את המוטל עליהם ולר?צות את הקב"ט כדי שידווח עליהם רק טובות. שמירה בשגרירות נחשבת במשטרה לתפקיד יוקרתי ונוח השמור, כמו כל הטבה, למקורבים. אך מקורבים יש הרבה.
      האזעקה השקטה הפעילה גם התראה במטה המרכזי של המשטרה. שוטרים לובשי מדים הוצבו במהירות מחוץ לבוטקה. כוח ממונע חסם את הכניסה לסמטה, וכוח אחר פתח במרדף לאיתור המכונית אשר מזמן הסתלקה מהמקום. בהתאם לפרוטוקול, בזמן שהשגריר ובני משפחתו מובהלים לחדר הביטחון, מתפנים שאר עובדי השגרירות מן המגורים ומבניין המשרדים אל הצד המזרחי של החצר, נאספים בסמוך לחומת הבטון המקיפה את השטח. הקב"ט ומאבטח פנוי סורקים את המתחם על פי נוהל קבוע מראש. תחילה מסיירים לאורך החומה לבדוק אם יש סימנים לפריצה, למטען נוסף, לעקבות חשודים, ואז פונים פנימה ובמעגלים הולכים וקטנים בודקים את המתחם כולו, עד לחלקת הדשא המטופחת שבמרכז החצר הפנימית.
      בסריקה לא נמצא דבר.
      למעט החבילה הלבנה שהושלכה לחצר.
      "עוז, תגיע אליי," מורה הקב"ט במכשיר הקשר.
      "מגיע מיד."
      הקב"ט ועוז ניגשים ומאירים בפנס לכיוון החבילה שנחתה בצמוד לחומה הקדמית. אף שהם כבר חסרי סבלנות הם נאלצים להמתין עד שחבלן המשטרה המקומית יסיים את בדיקתו.
      החבלן ולצדו צוות עוזרים, לרבות כ??ל?ב?ן וכלב מסוג לברדור-רטריבר, קרבים לחבילה החשודה. הכלב ניגש ראשון, מרחרח אותה מכל צדדיה ולבסוף מתיישב לצדה מבלי להשמיע הגה.
      החבלן מתכופף אל החבילה, מסתיר אותה מעיניהם של אבידן ועוז.
      "מה אתה חושב שזה?" שואל עוז.
      "וואלה, לא יודע. אבל זו לא פצצה אם הכלב הזה יושב בשקט על התחת ומכשכש בזנב."
      כעבור כמה דקות קורא החבלן לשניהם ברוסית: "א?יד?י סו?ד?א, בואו לכאן."
      בזמן שהם מתקדמים לעברו, החבלן פורם את החבילה. עצם דמוי כדור מגולגל בתוך פיסת בד. כאשר לולאות הקשרים נפרמות, הבד נפרש כולו ומתברר שזהו דגל כחול-לבן, דגל ישראל.
      הדבר שהוטמן בין קפלי הדגל נחשף.
      אבידן ממצמץ בעיניו.
      המאבטח המקומי מתכווץ.
      הכלבן מפנה את מבטו לצד.
      הכלב משמיע יללה של בכי.
      עוז נרתע לאחור.
      עוז ניגש הצדה ומקיא את נשמתו אל הדשא הירוק.



      "אפרוחים סופרים בסתיו" / דורון שנער. הוצאת אריה ניר, 415 עמודים.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully