סרטי גיבורי על אוהבים להציג את עצמם בתור "משהו שעדיין לא ראינו כמותו". ברוב המכריע של המקרים מדובר כמובן בסלוגן ריק וחסר משמעות, כי רובם בסופו של דבר דומים זה לזה. "ליגת הצדק" משתייך למקרים הנדירים שבהם האמרה הזאת באמת מחוברת למציאות, גם אם לא בהכרח בהקשר שאולפני וורנר היו רוצים לייצר. סרט איחוד גיבורים ענק, אירוע קולנועי של ממש, אמור לפי כל היגיון להיות רגע השיא של יקום קולנועי שנבנה בהדרגה ובהקפדה עד אליו. זאת הנוסחה שהפכה את "הנוקמים" לשובר קופות היסטרי ברחבי העולם. והנה, לראשונה ככל הנראה, מגיע סרט שיא שכזה שאיש לא מצפה ממנו להיות מפוצץ מוחות, מנפץ מסכים ומנתץ שיאים. אפילו לחוויה גדולה מהחיים אין הרבה ציפיות, או לסרט שייזכר לשנים רבות. הייחודיות של "ליגת הצדק" בסיטואציה הביזארית והעצובה של היקום שנבנה לקראתו, היא אימוץ הפרקטיקה של שופט כדורגל: אם לא נזכור אותו אחרי שריקת הסיום, כנראה שהוא היה בסדר.
הדרמה העיקרית התרחשה דווקא מאחורי הקלעים של הסרט, אחרי טרגדיה שהכתה במשפחתו של זאק סניידר ואילצה את הבמאי לנטוש את הסרט בשלב הפוסט פרודקשן. ג'וס ווידון, שנכנס לנעליו של סניידר, קיבל לידיו סיטואציה ייחודית בפני עצמה: הצורך להרכיב סרט מסצנות וחזון של במאי אחר. גם צילומי השלמה אינטנסיביים שנערכו במשך מספר שבועות לא שינו דרמטית את הסיטואציה הזאת. "ליגת הצדק" הוא הלכה למעשה סרט שתי וערב של שני במאים, וזה ניכר מאוד לכל אורכו. הסגנון של השניים לא יכול היה להיות שונה יותר, והפוטנציאל של עבודה משותפת מתחילת הדרך עשוי היה להוליד מוצר אחר וטוב יותר. אלא שזה לא המקרה, וזאת הנקודה העיקרית: ככל שמאמציו הכנים של ווידון ניכרים כאן, גם "ליגת הצדק" - כמו כל סרטי היקום המורחב הזה - הוא בראש ובראשונה סרט של זאק סניידר. לרע, וגם לרע מאוד.
כל מה שלמדנו ממארוול על בניה הדרגתית ומקיפה של קשתות עלילתיות, נזרק לפח ב"ליגת הצדק". בתוך חצי שעה בלבד מתחילתו, מטיל עלינו הסרט מיתולוגיה מורכבת על שלוש תיבות אנרגיה עתיקות ומקורן, שלושה גיבורי על חדשים, פלישה חייזרית ונבל שמגיע - פשוטו כמשמעו - משום מקום. האינטנסיביות לא מקרית, והיא תוצאה של ניסיון לאזן בין שני קצוות בלתי אפשריים: הכתיבה הרעה מאוד של הסרטים הקודמים והדרישה של אולפני וורנר לקצוב את הסרט ללא יותר משעתיים. ומכאן, מתגלגל "ליגת הצדק" בגמלוניות משוועת בין דיאלוגים מביכים לניסיון להקיף כמה שיותר סיפור בכמה שפחות זמן, ולהגיע כמובן למערכה השלישית והממוחשבת להחריד שסניידר כל כך אוהב. הבעייתיות של האורך נפתרה, אבל הרצון לגעת בכל כך הרבה סיפורים בבת אחת, הופך את הסרט הזה למסורבל לא פחות מקודמיו.
זוהי הזדמנות טובה לתהות אם סניידר הוא למעשה חזאי מתוסכל שעשה בעל כורחו הסבה לקולנוע. אחרת קשה להסביר את האובססיה הזאת לברקים ומערבולות סופה שפורצות מהשמיים. הדימוי הזה חוזר על עצמו בכל (!) אחד מחמשת הסרטים של DC עד כה, ובכולם סניידר היה מעורב כמפיק או כבמאי. לא רק שמדובר בקלישאה נוראית, לעוסה וטיפשית, היא מלווה שוב באפקטים ממוחשבים נוראים, מהסוג שהיו מבאסים גם אם היו מגיעים בדמות משחק קונסולה ולא בסרט שמגיע עם תג מחיר של 300 מיליון דולר. סטפנוולף, הנבל של הסרט, נראה כמו דמות שברחה מסדרת אנימציה יפנית באייטיז. מהרגע הראשון שלו על המסך, ניכר שאין הלימה בין תנועת השפתיים שלו למילים שיוצאות מפיו. עזבו כתיבה נוראית, עזבו קלישאות - איך מוצר כזה מגיע למסך הגדול? הנבל הזה לא היה מתקבל גם ב"באטמן" של טים ברטון.
התלונה על נבלי קומיקס משמימים ונטולי ייחוד חוזרת על עצמה גם בסרטי מארוול. זאת לא סיבה לוותר לסניידר על בריאת (עוד) נבל שמלבד צרחות בנאליות על "הרס!" ו"חורבן!", לא מביא דבר לעלילה - אבל למרבה הצער, סטפנוולף הוא אפילו לא הבעיה הגדולה ביותר של הסרט. הדמויות של "ליגת הצדק", ואין דרך יותר ישירה לומר את זה, פשוט לא מותירות שום סממן רגשי על הצופה. אפס חיבור, אפס הזדהות, הפעם ייאמר לזכות חלקן שלא ייחלנו בשקט למותן - אבל זה לא עניין להתהדר בו. סייבורג (ריי פישר), למשל, הוא סוג של איירון מן רק בגרסה של בוז'י הרצוג. במקום הסטייל והכריזמה המתפרצים של רוברט דאוני ג'וניור, הוא מתחוור כאן כבכיין זעפני ומעצבן, ולא ברור אם הבעיה במשחק, בכתיבה, בעריכה או בכולם גם יחד. גם באטמן (בן אפלק) וסופרמן (הנרי קאביל), שכבר זכו להצגה בסרט הקודם, נראים עצורים וקהים, כאילו הגיעו לכאן כי יש להם חוזה, אבל באמת היו רוצים לשכב על הספה מול נטפליקס.
ווידון עושה, כאמור, את מיטב יכולתו בניסיון להקליל מעט את האפלה המופרזת של סניידר. בכל הקשור לאקוומן (ג'ייסון מומואה) והפלאש (עזרא מילר), הוא גם מצליח לפרקים לייצר את אותה שנינות שגורמת לפתע לדמות לזהור על המסך ולחדור את מעטה האדישות הכללי. גם בחלקים אחרים בסרט, ניכר שווידון התאמץ להאיר את הפריים ולהמעיט את כמות האנשים שמתנגשים זה בזה ממיליארד ורבע למיליון וחצי. זה עדיין המון בהרבה מקרים, אבל קל יותר לעקוב אחרי המתרחש. מה שווידון לא יכול לתקן הן יכולות המשחק של גל גדות. נכתב כאן כבר בעבר שגדות מחפה בחן יוצא דופן על משחק מאובן והבעות פנים לא משכנעות, אבל הסרט הזה הוא החלש ביותר שלה מבין השלושה בהם השתתפה. הסצנות בכיכובה סובלות כמובן אף הן מכתיבה גרועה, אבל גדות עצמה לא מצליחה לזהור לצד חבריה, בניגוד לעבר.
מצחיק וגם עצוב לומר שההישג הגדול של "ליגת הצדק" הוא שהצליח להיות פחות גרוע מ"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". יש בו כמה קטעי אקשן לא איומים, כמה דיאלוגים שלא חורטים את עור התוף עם דוקרן קרח, אבל במהותו הוא תבנית נוף סצנת הסיום שלו: קלישאה מהלכת על חמישה גיבורים שעומדים זה לצד זה בפוטו אופ שכאילו נלקח ממערכון של SNL. רף הסבל נמוך משמעותית מ"יחידת המתאבדים" ו"איש הפלדה" ואין תחושת טראומה שמלווה אותנו בימים שאחרי, אבל כל זה לא הופך את "ליגת הצדק" ליותר ממה שהוא: סרט גיבורים לא טוב מספיק.
