ניק קייב בישראל: חוויה אינטימית, רוחנית ומשנת חיים - לא פחות

ב-14 ביולי 2015 צנח ארתור קייב אל מותו מצוקי ברייטון, לא רחוק מבית משפחת קייב ואולפן ההקלטות בו עבדו ה-Bad Seeds על האלבום האחרון, "Skeleton Tree". את השיר הראשון מתוכו, "Jesus Alone", ניק קייב כתב לפני הטרגדיה המשפחתית, והוא נפתח במילים "אתה נפלת מהשמיים, התרסקת בשדה, ליד נהר האדור". בסרט הדוקומנטרי שיצא ב- 2016 ("עוד פעם אחת עם רגש"), האב השכול ניצב מול מצלמת ה-3D, בצילום שחור לבן, מנסה להסביר את המסתורין שבניבוי הנורא מכל. "שירים חוזים מצבים באותו האופן שלחלומות יש לעתים אופי נבואי", הוא אומר, "לסוזי (אשתו של קייב) יש הרבה אמונות תפלות בנוגע לשירים שלי". עם המטען הרגשי הנפיץ הזה הוא יצא לטור עם הבאד סידס - כשלטנור הטורדני, ההרסני והרגשי שטיפח במהלך ארבעה עשורים יש תפקיד מכריע; הוא הקול המלווה את הכניסה המאיימת לשבעה של מישהו שבתוכו שורר אבל עמוק.

והכניסה הזאת מלווה בידיעה ש"ההשתתפות בצער" הוא ביטוי רפה לעצב שלא ניתן לתיאור אפילו כשאתה ניק קייב, אפילו כשהקינה התנגנה בראשך הרבה לפני הופעתן של הטרגדיות. אמפתיה היא רגש חיובי, אנושי - אבל כמה מגבלות יש בו, וסדקים, והססנות. לקייב, במובן הזה, יש תפקיד דתי. הוא האב השכול לא פחות משהוא המנצח הראשי על טקס האבל, ובכך הוא גם זה שמאסף ומוביל לקתרזיס מהסוג שיכול להיווצר רק בטקסיות שיתופית. זאת נחמה גדולה עבור האב שהיה לארתור וזאת נחמה גדולה עבור הקהל שמלווה אותו מאז 1977, 1995, או 2016.

המופע בהיכל יד אליהו, שהוא הרביעי בישראל (קייב הופיע בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה ב-1993, בפארק תמנע ובסינרמה תל אביב ב-1995 ובסיטי הול חיפה ובסינרמה תל אביב ב-1998) עסק יותר מכל בטראומה המשפחתית של "Skeleton Tree" - זהו בשרו של התקליט, בשורתו, לצד שירים ישנים יותר. ב"Anthrocene" הפותח הוא שר "כל הדברים שאנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים / אנחנו מפסידים" – וזה הפצע המדמם של קייב. לא הנרטיב, לא האפיזודות כפי שהיטיב לכתוב בזמנים מוקדמים יותר בקריירה - אלא סוגי תובנות אליהן הגיע כשנפשו התייסרה. זה שיר שזז בהילוך איטי; שורט את הגוף שפוגש בו ומטלטל את המוח שמתרוצץ סביבו. זאת לא סחטנות, אין כאן מאמץ או מלאכותיות – אלא פגישה ישירה עם המוות וכאבי התופת של אדם אחר. עין בעין.

הוא רוכן אל עבר הקהל, מסתכל מעלה, מישיר מבט, מבקש מכל הנוכחים בשורות הראשונות וביציעים "תתקרבו" ומסמן בידיו לא להשאיר מרווחים, להימנע מהם. המאבטחים לא מאפשרים לזוז מהכיסאות ולהפר את הסדר, עד שקייב יורד אליהם ובאגרסיביות דורש שיאפשרו לכולם להגיע אליו. מאותו הרגע הטקס הדתי מאבד את הפורמליות הראשונית שלו ונעשה אינטימי - עכשיו זה כבר כמו לשבת על הברכיים של ישו.

ב"Higgs Boson Blues" יש תפנית. השיר הזה יצא באלבום "Push The Sky Away" מ-2013, והקינה המזדחלת הופכת לבלוז גיטרות איטי שמלווה את קייב במסע הדמים לג'נבה ("ואם אמות הלילה/ תקבור אותי בנעלי העור הצהובות האהובות עליי"). "From Her to Eternity", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הבאד סידס מ-1984, הוא מעבר בזמן לתקופה בה הבהלה והפחדים היו בבחינת חזיונות ותעתועים ולא מציאות לופתת, כפי שהיא משתקפת היום. זה לא קייב בן ה-27, אלא בן ה-60, והוא עדין מבטא את הסיפורים הראשונים שלו בצווחות גרוניות ובנוירוטיות של אדם צעיר ורדוף. זה הרבה פחות אבסטרקטי, אבל הרומנטיקה לא זזה מילימטר ונשמרה בקנאות. וורן אליס, חבר הבאד סידס שמנגן עם קייב מאז 1994, שוחק את המיתרים של הכינור שלו, שמתפקד כגיטרה חשמלית – וניק מנגב לו את הזיעה, מודה על המאמץ.

ב"Tupelo" - קייב שכבר רץ מצד לצד, קפץ, ירד על הברכיים, ירק, צרח על הקהל, דרך עליו ברגליו – עוזב את הבמה, מטפס ליציעים ושר לאנשים הרחוקים, שבתגובה מצלמים ונוגעים בו. ב"Jubilee Street" הוא חוזר, מפיל לרצפה סלולרים שמאירים עליו, מתעב אותם ומעניק תשומת לב אישית רק למי שמביט בו בעיניו - והשיר מסתיים בווליום לא סלחני. ברצף של "The Ship Song" שיצא ב-1990, דרך "Into My Arms" שיצא ב-1997 ועד "Girl In Amber" שיצא באלבום האחרון - יש קשר כמעט מיסטי ובעיקר מטריד. הוא עובר במשפטים כמו "כשאני זוחל אל תוך זרועותיך / הכל נופל למטה", ו"ומנחה אותך אל זרועותיי / אל הזרועות שלי, הו אלוהים" ו"הילד הקטן בעל העיניים הכחולות / קח אותו בידו".

"I Need You" הוא אחד הרגעים החשובים בהספד המילולי של קייב לבנו ארתור. השבר גדול מדי ועכשיו הוא נשמע יותר כמו אבא שמתפרק על הפודיום בקול מתפתל ומייבב, ופחות כמו מוזיקאי אגדי. הרצף של השירה חונק – אין בו עצירות והוא לא חס על גרונו. לזה מתווספות המילים "שום דבר לא באמת משנה / שום דבר לא באמת משנה / אני צריך אותך / אני צריך אותך / רק לנשום, פשוט לנשום / אני צריך אותך". השיא האנושי ביותר במופע, שיש בו רוחניות חילונית לחלוטין - מתחבר בחוסר הגיון מוחלט עם שיא אחר שמגיע ב"The Mercy Seat" הנהדר מ-1988. קייב מפרק לו את הצורה, מאדה אותו, מחזיר אותו למצב מוצק וחוזר על זה עוד ועוד, עד שנגמר.

אחריו מתנגנים גם "Distant Sky" ו"Skeleton Tree" מהאלבום האחרון, מחזירים לשבי של האבל וסוגרים מופע באותו האופן שמסתיים האלבום, למעט ההדרן – הכולל שלושה שירים. קייב והלהקה החד פעמית שלו שבים לקהל ממוטט נפשית שמעכל בקושי את החייתיות, ההתעלות והרוחניות – והם פותחים ב"The Weeping Song"; אז קייב יורד מהבמה, מהלך בין האנשים, מבקש דממה ואז מחיאות כפיים, ושוב דממה, ומחיאות כפיים – והם שומעים בקולו, עוקבים אחרי ההוראות. המיקרופון עובר בין מעריצים אקראיים שצועקים לתוכו "ווי לאב יו ניק". כשהוא חוזר, הוא אומר לכולם לבוא איתו ולעלות לבמה, לרקוד ולשבת ליד תומס וידלר, וורן אליס, מרטין קייזי ושאר חברי הבאד סידס.

ההדרן המפואר בהיסטוריה של ההיכל, אולי של תל אביב כולה, ממשיך עם "Stagger Lee" ומסתיים ב"Push the Sky Away". ברגע הזה, כשנדמה שאין יותר לאן לעלות או לצלול – הוא בוחר בנער ישראלי שנמצא קרוב אליו, בן 15 אולי, נותן לו יד ולוקח אותו שני צעדים קדימה. בקדמת הבמה הם עומדים, זה לצד זה, ואפשר לדמיין את ארתור הקטן שנפל אל מותו משתקף בילד הישראלי שכל חייו לפניו – וקייב שר לו, רק לו "אתה פשוט צריך להמשיך לדחוף / לדחוף את השמיים" – וקשה לא לבכות על המוות, על החיים, על היגון ועל האושר.