סרטי עונת האוסקרים נוטים להגיע לישראל באיחור של כמה שבועות או יותר. לעתים, האיחור הזה דווקא עובד לטובתם. כך, למשל, במקרה של "קרב המינים", שכמשתמע משמו עוסק בקרב למען שיוויון זכויות מגדרי. מובן כי גם כשהוקרן לראשונה בפסטיבל טלורייד ואז יצא לאקרנים בארצות הברית, בשלהי ספטמבר האחרון, הוא היה רלוונטי ואקטואלי. אך כעת, לאחר התפוצצות פרשת ההטרדות המיניות בהוליווד והדיון הציבורי הסוער שהתעורר בגללה, המטען שלו גדול פי כמה, והפצתו כאן מחר (חמישי) היא סיפור גדול וחשוב עוד יותר.
כמו רבים מן הסרטים האמריקאים שיוצאים בחורף, גם "קרב המינים" מבוסס על סיפור שקרה באמת. הוא מתרחש ב-1973 ועוקב אחר בילי ג'ין קינג, שמחתה נגד הממסד הספורטיבי בשל תנאי השכר הלא שיוויוניים בין טניסאיות שכמותה ועמיתיהן הגברים. היא יצאה למרד יחד עם שחקניות נוספות, והדבר הוביל את בובי ריגס, טניסאי עבר פרובוקטיבי, שפיו השוביניסטי היה גדול כמו הקריירה שלו, להזמין אותה למשחק ראווה מולו. כוונתו היה להוכיח אחת ולתמיד כי הנשים נחותות לעומתו וחבריו ולכן מגיע להן להרוויח פחות, אבל כמובן שהדברים התפתחת אחרת מאשר תיכנן.
המשחק הזה, שקבע בזמנו שיאי צפייה, כבר היה בסיס לכמה עיבודים, בהם סרט טלוויזיה מתחילת העשור ודוקו שנעשה לפני ארבע שנים. "קרב המינים" הוא הגרסה הגדולה והנוצצת עד כה, ושלל כוכבים מעטרים אותה: אמה סטון כבילי ג'ין קינג, סטיב קארל כבובי ריגס ובצדם גם שרה סילברמן, ביל פולמן ואחרים. בשרביט הבימוי אחזו ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, זוג בעבודה ובחיים, שהתפרסמו בעיקר הודות ל"מיס סאנשיין הקטנה" עטור הפרסים.
"המטען של הסרט והיחס כלפיו השתנו כל הזמן", אומרים השניים בריאיון לוואלה! תרבות לקראת צאת "קרב המינים" בארץ. "בזמן שצילמנו אותו, היינו בטוחים שהוא ייצא כשיש לראשונה אשה כנשיאת ארצות הברית, אבל אז טראמפ נבחר, ואמנם לא שינינו את הסרט בעריכה, אבל זה כבר שינה לחלוטין את הצורה שאנשים התייחסו אליו. עכשיו הגיע שינוי מונומנטלי נוסף, ושוב מאיר אותו באופן אחר"
"נקודת המוצא של הסיפור ב'קרב המינים' היא המאבק על השיוויון בשכר, וזה קשור באופן ישיר לתופעת ההטרדות והתקיפות המיניות. הרי הכל זה שאלה של כוח, והכוח מגיע מכסף. שים לב: אנחנו שומעים כל מיני סיפורים, אבל אף פעם לא סיפור על מישהי שהטרידה את הבוס שלה. המטרידנים תמיד תוקפים כאלה שמרוויחות פחות מהן, שכפופות להן, ולכן מה שמתואר בסרט כל כך אקטואלי".
במהלך התחקיר ההיסטורי לסרט, מה הדבר שהכי הפתיע אתכם?
"היו הרבה דברים. אחד מהם שצרם במיוחד היה ההאזנה לשידור הטלוויזיוני המקורי של המשחק. נדהמנו עד כמה הפרשנות היתה סקסיסטית, וזה עוד מצד פרשן שחשבנו בזמנו לפרוגרסיבי יחסית. נאמרו על בילי דברים כמו 'היא הולכת כמו גבר', או 'אם היא תתן לשיער שלה לצמוח ותוריד משקפיים היא תיראה כמו באודישן הוליוודי', ובקיצור דיברו יותר על המראה שלה מאשר על כישוריה הספורטיביים. זה מראה לך עד כמה השוביניזם היה מושרש עמוק".
לא בטוח שמשהו השתנה. הרי בשידורים האחרונים מן האולימפיאדה, פרשנים בארצות הברית ובישראל דיברו יותר על המראה של המתעמלות מאשר על ביצועיהן הספורטיביים, למשל.
"אם תשאל אותנו מה השיעור הכי חשוב שלמדנו, זה שבאמת רוב הדברים לא השתנו. כשיצאנו לדרך, חשבנו שהסרט יהיה חגיגה של העצמה נשית, אבל הוא בעיקר מגלה לנו כמה ארוכה עוד הדרך".
מי שאינם דווקא חובבי טניס ישמחו לשמוע כי המשחק עצמו תופס חלק מינורי יחסית בסרט, אם כי הקרב המכריע בין ריגס ובילי ג'ין קינג משוחזר באופן מפורט ומדוקדק. לעומת זאת, יש ב"קרב המינים" שלל רבדים וקווי עלילה, ובין השאר הוא עוקב אחר הרומן הלסבי שניהלה מתחת לעיניו של בעלה ותהליכי היציאה מהארון שלה.
הטניסאית עצמה, מספרים פרייס ודייטון, היתה טרודה בעיסוקיה בזמן הצילומים ולא גילתה מעורבות פעילה בפרויקט. "עדיף ככה, כי זו לא היתה תקופה שמחה בחיים שלה, ולא היה לה קל ללוות מקרוב את השחזור שלה", אומרים היוצרים. "מה שהיה משמח זה שאת הגרסה הראשונה של הסרט היא ראתה בפרמיירה שלו בטלורייד, וכך התאפשר לה לצפות בו עם קהל, להתרשם מן הכבוד והאהבה שרוחשים לה ולגלות שגם הדור החדש מודע להישגים שלה. בילי גם הייתה נרגשת מן העובדה שאמה סטון מגלמת אותה. הן נפגשו לפני הצילומים ונהיו קרובות".
ממד חשוב נוסף בסרט הוא הסטיילינג, המתגלה כמרתק ומוקפד וממחיש גם כיצד הטניסאיות השתמשו במלבושיהן כצורת ביטוי ומחאה. "בילי סיפרה לנו שאחד הצעדים הראשונים במרד הטניסאיות היה לתפוס את השליטה על איך שהן מתלבשות ולהשתמש בזה כהצהרה", אומרים דייטון ופרייס. "אנחנו מאוד שמחים ששמת לב לסטיילינג, כי היה לנו חשוב לדייק ככל האפשר ולקלוע לסגנון שיהיה נאמן לשנת 1973, בה עוד היו הרבה השפעות מן הסיסקטיז. בדרך כלל, הדמויות בדרמות תקופתיות לובשות אך ורק בגדים שיצאו בשנת התרחשות הסרט, אבל כמו שאתה יודע, במציאות אנחנו לפעמים לובשים בגדים שקנינו כבר לפני עשר שנים, אז כך זה גם ב'קרב המינים'. לקחנו בחשבון את רוח התקופה גם בליהוק ובעיצוב של הדמויות. אנחנו מדברים על ימים בהם האירובי והניתוחים הפלסטיים עוד לא נכנסו לתמונה, אז גם המראה של הגיבורות כאן בהתאם".
גם סגנון הצילום והבימוי של הסרט תואם את רוח התקופה: הוא מחוספס, מגורען, משוחרר, ונראה כאילו צולם בתחילת שנות השבעים, תור הזהב ההוליוודי, ולא כאילו שהיה דרמת אוסקרים מ-2017.
"היה לנו חשוב לצלם את הסרט כך שתסתכל בו ובאמת תחשוב שהוא נעשה ב-1973. שנות השבעים היא התקופה שבה התאהבנו בקולנוע אז אנחנו חובבים גדולים של סרטים מן התקופה וצפינו מחדש בכמה קלאסיקות לפני צילומי 'קרב המינים'. ממש חקרנו אותן לעומק, ברמה של העדשות וזוויות הצילום. הסגנון המחוספס בו בחרנו תורם לדעתנו לתחושת האינטימיות, וזה מה שחתרנו להשיג. לא רצינו לעשות סרט אקדמי ומרוחק, אלא סרט שנכנס לתוך העור של הדמויות".
באחת הסצנות המרגשות בסרט יש שיר מ-1972, "רוקט מן" של אלטון ג'ון.
"בילי מעריצה כה גדולה של אלטון, שהיה רק מתבקש לבחור בשיר הזה, ואלטון היה מאוד אדיב ונתן לנו מחיר טוב".
למרות שהתגובות הביקורתיות כלפי "קרב המינים" היו מעולות והוא אף הוזכר בתקשורת כאחד הפייבוריטים לאוסקר, ההישגים הכלכליים של הסרט בקופות ארצות הברית היו בסופו של דבר מאכזבים למדי. "הצרה היא שארצות הברית מקוטבת היום. לא עשינו סרט מפלג, אבל כנראה שבאמריקה היום אי אפשר להתחמק מזה", הם מסבירים. "לכן, במדינות השמרניות הקהל הדיר את רגליו מ'קרב המינים', בשעה שבניו יורק ובלוס אנג'לס הוא דווקא עבד יפה. אנחנו סקרנים לראות איך הסרט יעבוד בישראל".
דיברנו הרבה ועוד לא אמרנו מילה על טניס.
"זה לא היה ענף הספורט האהוב עלינו, אבל עכשיו אנחנו אוהבים אותו הרבה יותר. מבחינה קולנועית, טניס נראה כמו ריקוד, כמו מיוזיקל של MGM. אנחנו בספק אם נעשה סרט טניס נוסף, אבל אם כן, סרינה וויליאמס היא דמות מעניינת ומלאת כוח, וגם רוג'ר פדרר, כי המשחק שלו יפה ואצילי. כך או כך, הספורט שלנו זה כדורסל. אנחנו אוהדי גולדן סטייט, עוד לפני שהם היו טובים".
אז אתם מרוצים מעמרי כספי עד כה?
"הא, נכון, יש אצלנו שחקן ישראלי. יש עוד כדורסלנים ישראלים טובים ששווה לדעת עליהם?"
לא כל כך, אבל יש את גל גדות.
"כן, היא שגרירה נהדרת".
לסיכום, אני חייב לציין משהו: עשיתי לא פעם ראיונות זוגיים, ותמיד יש בהם מישהו שמדבר יותר מהאחר. אצלכם, זו ממש חלוקה סימטרית. ככה אתם גם כותבים ומביימים?
"סגנון העבודה שלנו הוא כמו משחק טניס. רגע הכדור אצל אחד ורגע אצל אחר. אנחנו בדיאלוג בלתי פוסק וזה מה שהופך את העבודה למעניינת יותר, וטוב שכך. אנחנו לא יכולים לברוח מהעבודה, כי אנחנו הולכים איתה לישון ומתעוררים אותה בבוקר, אז אסור שהיא תשעמם אותנו".
