Society is hell
You need me just like I need you
בשנת 2016 התעוררנו מדי בוקר וגילינו שהאמנים שהכי הערצנו מתו. ככה זה. בשנת 2017 אנחנו שומעים מדי ערב דברים בחדשות על האמנים שאנחנו הכי מעריצים, שגורמים להם להיות מתים בעינינו. אחד אחרי השני הם נופלים, והמסקנה הברורה ביותר היא שצריך להימנע מההערצה. עדיף ליהנות מהסרטים האהובים עליכם בלי לתלות פוסטרים של השחקנים על הקירות. עדיף ליהנות מקולו של הזמיר הלאומי בלי להתעניין במה שהוא עושה בחדרי חדרים לצד אביו. עדיף להיקרע מצחוק מהסטנדאפיסט הגאוני בלי להעריץ את האישיות שלו, כי לך תדע מה הוא עושה בחדר ההלבשה שלו אחרי ההופעה. אלא שיש אמנים מסוימים שאי אפשר להפריד אצלם את היצירה מהאישיות, אמנים שמבקשים ממך אהבה טוטאלית או לא כלום. מוריסי הוא אחד האמנים האלה.
אלה לא ימים קלים להיות מעריץ של מוריסי. ובעצם, זו אקסיומה - אף פעם לא היה קל להיות מעריץ של מוריסי. אחד מכותבי המילים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, שהצליח לגעת בנפש המאזינים שלו בצורה הכי אינטימית שיש, והפך בעיני רבים לקדוש. לטוב ולרע, מדובר במישהו שצריך לעצור ולהקשיב לו בכל פעם שהוא פותח את הפה, כי המילים שלו חשובות מדי מכדי להתעלם מהן. לא פעם, הדעות האישיות שלו, כפי שהן מתפרסמות בתקשורת, עלולות לגרום למאזין הממוצע לנוע בחוסר נוחות בכיסא.
האיש שכתב על עצמו את השיר "פה גדול מכה שנית" לפני 30 שנה מעולם לא באמת הפסיק להיות כזה. וכך, בכל פעם שמתפרסם ריאיון חדש עם סולן הסמית'ס בדימוס, מעריציו הרבים ברחבי העולם עוצרים נשימה ומתפללים שהשטויות התורניות שהוא פלט לא יגרמו להם מבוכה גדולה מדי. לזכותו ייאמר שהוא לא עושה את זה מטעמים של יחסי ציבור או הטרלה, הוא לחלוטין מאמין במה שהוא אומר - לפחות באותו רגע - ולרוב, כשקוראים את הדברים שלו בקונטקסט המלא בהם הם נאמרו, מבינים שנעשה לו עוול.
השבוע עלה שוב שמו של מוריסי לכותרות בגלל דברים שאמר למגזין הגרמני "דר שפיגל". למען הסדר הטוב ראוי להזכיר שמדובר בריאיון באנגלית, שתורגם לגרמנית ולאחר מכן תורגם בגוגל טרנסלייט על ידי מעריצים שוב לאנגלית, ואז צוטט באתרים בריטיים לאחר עריכה - ולבסוף תורגם לעברית. השורה התחתונה היא שמוריסי טוען שנעשה לקווין ספייסי עוול. אלא שהטענה המקורית של מוריסי, לפחות אצל מי שטרח לקרוא את המקור, הייתה קצת מורכבת יותר - אולי אפילו מורכבת מדי, כמו האדם עצמו. אבל הנזק כבר נעשה.
שלוש השנים האחרונות מצאו אותו נלחם על האמת שלו מצד אחד, תוך כדי שהוא מנסה לא לאבד את הדבר היקר לו מכל - המעריצים שלו. תמיכתו הפומבית בברקזיט (ממנה הוא מנסה להתנער כיום) והפלרטוט המתמשך עם לאומנות ושנאת זרים - גרמה ללא מעט ממעריציו לאבד סבלנות. הרשתות החברתיות מלאות ב"הודעות פרישה" של מעריצים-לשעבר שמודיעים בדרך כזאת או אחרת: "תודה על כל השירים שהצילו את החיים שלנו, אבל כאן דרכינו נפרדות".
ברקע הדברים האלה, מוריסי הוציא השבוע את אלבום הסולו ה-11 שלו, "Low In High School", שמציג את האמן כאדם בוגר, פוליטי, עצבני, רגשני, חרמן, נואש, מפויס, חושש, ציוני (!), בז לצביעות של התקשורת הליברלית, מתקומם נגד הפוליטיקלי קורקט, אוהב ונאמן לדרכו. בקיצור, כשמתעלמים מכל רעשי הרקע ומתייחסים רק למוזיקה שלו, מגלים שהמורכבות שבונה את האישיות של מוריסי רק הופכת אותו לאמן מעניין יותר. בשונה מהעבר, הרמיזות המיניות הופכות לבוטות יותר - וגם ההתקפות נגד הממסד (מוסדות השלטון המרכזי, המשטרה, הצבא וכלי התקשורת) הרבה יותר חדות ולא משתמעות לשני פנים.
האלבום מתחיל בקול תרועה רמה, תרתי משמע. כאשר על רקע חטיבת כלי נשיפה עוצמתית, מוריסי דורש: "חנכו את הילדים שלכם לזהות ולבוז לתעמולה שמסוננת לכיוונם על ידי המתים, כלי התקשורת המסורתיים". קשה למצוא עוד אמן בעולם שיפתח אלבום בצורה כזאת, אבל מוריסי מעולם לא היה "עוד אמן". האלבום החדש רחוק מלהיות הטוב ביותר שלו, למעשה יש שיטענו במידה מסוימת של צדק שמדובר באלבום הכי גרוע שהוא הוציא במאה ה-21. ואף על פי כן, אלבום בינוני של מוריסי הוא עדיין אחד הדברים הכי טובים שאפשר להאזין להם בעולם המוזיקה העכשווי. למען הסר ספק, גם כיום, כשהוא רחוק משיאו, מוריסי עדיין מתברג בקלות לרשימת חמשת כותבי השירים הפעילים הטובים בעולם.
הפיל הציוני שבחדר
אי אפשר לכתוב על האלבום החדש של מוריסי בלי להתייחס לפיל הציוני שבחדר. לא משנה אם הביקורת נכתבת בפורטו ריקו, מנצ'סטר או גבעתיים. אז קודם כל קצת רקע: מוריסי הופיע ארבע פעמים בישראל בעשור האחרון. חיבתו למדינתנו הקטנטונת לא הוסתרה בשום שלב. הוא ביצע בישראל כמה מהלהיטים הכי גדולים שלו, כאלה שהוא ממעט לבצע בהופעות ברחבי העולם. פורום המעריצים של הזמר כמעט קרס מרוב הודעות קנאה, כשנודע שמוריסי ביצע בהופעה בקיסריה את "Bigmouth Strikes Again" של הסמית'ס, לאחר שלא ביצע את להיט הענק בהופעה במשך 12 שנים רצופות.
ההופעה הראשונה שלו בישראל קיבלה אזכור נרחב באוטוביוגרפיה של הזמר, כולל אנקדוטה מוזרה על פגישה עם השחקן הישראלי ליאור אשכנזי. בנוסף, העובדה שהוא קיבל את מפתח העיר תל אביב מידי רון חולדאי, זכתה להבלטה על גב הספר. ובכל זאת, שום דבר לא יכול היה להכין את המאזין הממוצע להתייחסות של מוריסי לישראל באלבום החדש, כאשר לא פחות משלושה שירים מתוך 12 (רבע מהאלבום) מזכירים אותה. למעשה, אפילו אם נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ומירי רגב היו מנסים לחבור כוחות - הם לא היו מצליחים לכתוב כתב הגנה מרשים יותר מהשיר "ישראל", שחותם את האלבום.
קשה להאמין שבזמן שרוג'ר ווטרס ובריאן אינו מנסים לגייס תמיכה ב-BDS, קם אייקון בריטי מצליח וכותב שורה כמו "השמיים חשוכים אצל רבים מהאחרים, והם רוצים שיהיה חשוך גם אצלך, ישראל", שנשמעת כאילו היא נגנבה מתוך שיר גנוז של אריאל זילבר. לא הרבה אחריה מגיעה גם השורה: "באקלים אחר הם מתבכיינים ומקטרים, רק בגלל שאת לא כמוהם, ישראל". החיצים המופנים כלפי המערב בכלל, וארה"ב בפרט, מגיעים לשיא במילים שחותמות את האלבום כולו: "אלה שמנצלים אותך לצרכי שליטה, גם הם מקנאים בך. תאהבי אותך כמו שמגיע לך, ישראל".
למרות שזה נעים להיות נאהבים כל כך (שר הביטחון אפילו צייץ על האלבום בטוויטר שלו), ניכר שההבנה של מוריסי בפוליטיקה של המזרח התיכון קטנה ושטחית - וזה בסדר. למרבה האירוניה, למרות הביקורת הקשה שהוא מטיח בכלי התקשורת המרכזיים, נראה שהוא שואב את מרבית הידע שלו על הסכסוך מאותם כלי תקשורת ממש. אלא שזה לאו דווקא משנה. "ישראל" הוא לא שיר פרו-ישראלי, אלא שיר מחאה נגד הצביעות של העולם המערבי נגד ישראל. בדיוק כמוהו, כך גם השיר "הילדה מתל אביב שסירבה לכרוע ברך" - שמהתל במאזין באמצעות טנגו לטיני קצבי - אך בעצם עוסק בצביעות של המעצמות שמצקצקות על זכויות אדם ויוצאות למלחמה באזור, בזמן שהן בעצמן מתעניינות רק בכסף: "הדרך האמריקנית מוצגת בגאווה, בהצגת שיניים ודיבור קולני (...) למה אתם חושבים שהם צריכים צבא כזה גדול? (...) למה אתם חושבים שיש פה בכלל סכסוך? זה רק בגלל שהארץ הזאת בוכה נפט".
בנוסף לשני אלה, בולט השיר הסופר-קליט "When You Open Your Legs" שממשיך את המסע המיני של מוריסי שהתחיל ב-"Let Me Kiss You" המבויש מ-2004, המשיך ב- "You Have Killed Me" המעט יותר הרפתקני מ-2006, והגיע לשיא של שובבות ב-2014 עם "Kiss Me A Lot". אלא שאם בעבר הוא השאיר את האקט המיני עצמו מעורפל ומרומז - הפעם מוריסי מתאר בפירוט חוויה מינית הדדית ("זה ברור לי שאנשים נותנים רק כשהם מקבלים", הוא שר שם באמצע) שמתרחשת איפשהו בשעות הקטנות של הלילה - בתל אביב, אלא מה.
לירית ומוזיקלית, האלבום ממשיך את הקו שמוריסי התחיל ב-2014 עם אלבומו הקודם "World Peace is None of Your Business". הנושאים הרבה יותר פוליטיים, והאמירות של מוריסי הרבה יותר נחרצות, ואפילו נשמעות מטיפות במובן מסוים. אם באלבום הקודם הוא קרא למאזינים לא להשתתף בבחירות ("כל פעם שאתם מצביעים, אתם תורמים לבעיה", הוא שר בשיר הנושא) - הפעם הוא מבקש מהמאזינים להפסיק להאזין לחדשות (בסינגל "Spent the Day in Bed" המעולה). יש באלבום הזה כמעט הכל מהכל - לצד הפיוג'ן של הפרוג והגלאם המוריסי הקבוע, יש הפעם גם נגיעות של ג'אז אלקטרוני, הומאז' לתקופת הדיסקו, סימפולי תופים על סף ההיפ-הופ והרבה טאץ' דרום אמריקני. זה לא מפתיע לאור העובדה שאת מקומו של אליין וויט (ששיתף עם מוריסי פעולה בכל אלבום מאז הניינטיז, עד 2014) תפסו שניים מחברי הלהקה הלטיניים של מוריסי, כאשר מי שלוקח הפעם חלק גדול יותר בכתיבת הלחנים הוא הקלידן האמריקני-קולומביאני-אקוודורי גוסטבו מנזור, שנותן לאלבום האקלקטי גם ככה את הנופך הלטיני שלו.
מוזיקאים רבים כתבו שירים עם מסרים אנטי-מלחמתיים. יש שיאמרו שזה קל מדי. אפשר להיזכר בשירים כמו "Masters Of War" של בוב דילן ו-"War Pigs" של בלק סבת' שנכנסו באמ-אמא של הפוליטיקאים, שנהנים משלל המלחמה בלי לספור את המתים. אלא שהשירים הגדולים באמת התעסקו בסיפורים פרטניים יותר, לרוב בגוף ראשון. "אני לא יכול לכתוב ביד שמאל" של ביל ווית'רס, מתאר את סיפורו של פצוע מלחמה שידו הימנית נקטעה והוא מבקש מחבר לפלוגה שיכתוב מכתב מצמרר לאמו. "ג'ון בראון" של בוב דילן, כמו שיר העם האירי "גברת מקגארת'", מספר על אמא שמתגאה בבנה שהולך למלחמה, אבל נדהמת כשהוא חזור פצוע וחבול.
בכל השירים האלה התמה המרכזית זהה - הפוליטיקאים והגנרלים הם האשמים במלחמה, אבל החיילים הפשוטים הם חפים מפשע. ובכן, מוריסי כנראה פספס את השיעור הזה בבית הספר לכותבי שירים. באפוס "I Bury The Living" (הומאז' לסרט אימה מהפיפטיז), שנמשך לאורך שבע דקות וחצי, מוריסי מפנה את חיצי האשמה גם לחפ"שים. אחרי דקה של קולות צרצרים ועוד חצי דקה של לופים אלקטרוניים מפתיעים (אך אפקטיביים), מוריסי מתחיל לשיר בגוף ראשון בציניות: "אי אפשר להאשים אותי, אני סתם חייל קטן ומתוק, תנו לי פקודה ואני אפוצץ את הגבול, תנו לי פקודה ואני אפוצץ את הבת שלכם".
זה לא רק השיר הכי טוב באלבום, זה גם הרגע בו המאזין צריך להגיד תודה על כך שיש עדיין יוצרים כמו מוריסי, שפועלים בעולם של אמנים שמפחדים להביע עמדה מחשש שמירי רגב תזנק עליהם מהשיחים ותעשה להם שיימינג בפייסבוק. כשמוריסי שר את השורה הנפלאה: "קראו לי אמיץ, קראו לי גיבור משכין-שלום, קראו לי מה שאתם רוצים, פרט למה שאני באמת", הוא לא רק מזכיר לנו שזה הבנזונה המוכשר שכתב את "The Queen is Dead", הוא גם נוקט עמדה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, ובכך מיישר קו עם בוג'ק הורסמן בסדרת המופת של נטפליקס, שהעז לשאול האם זה לא צבוע שאנחנו מבקשים מהילדים שלנו להיות לא אלימים, ובאותו זמן מכריחים אותם להלל את החיילים כגיבורים. "אולי חלק מהחיילים הם גיבורים, אבל לא אוטומטית", טוען הסוס המצויר, "אני בטוח שהרבה מהחיילים הם חארות. רוב האנשים הם חארות גם ככה, ואני בטוח שלתת רובה לחרא ולהגיד לו שזה בסדר להרוג אנשים, לא יהפוך את החרא לגיבור".
האנטיתזה של השיר מתגלה בשיר החמוד למדי "All the Young People Must Fall in Love", שאם לא מאזינים למילים שלו אפשר לחשוב בטעות שמדובר בגרסת שנות האלפיים לגיב פיס אה צ'אנס של ג'ון לנון, אבל מדובר בעצם בשיר שמקדש חופש הביטוי של צעירים בעידן טראמפ, ובכלל. אם המסרים הליברליים והאנטי-מלחמתיים לא יספיקו בשביל להוריד את "הסמולנים" מהגב של מוריסי, אז המסר האנרכיסטי של "Who Will Protect Us from the Police" אמור לעשות את זה. זאת הפעם השנייה שמוריסי בוחר לעסוק באלימות מלחמתית, אך למרות המסר הדי ברור, השיר עצמו פחות מוצלח מהבי-סייד "Ganglord", שהפך מזה עשור לחלק בלתי נפרד מההופעות של מוריסי.
בסופו של דבר יש כאן אלבום פוליטי מאוד, של אמן אנגלי ממוצא אירי שהואשם בין השאר גם בגזענות, אבל על תמונת השער שלו יש ילד אמריקני ממוצא לטיני (מקס, בנו של הבסיסט מנדו לופז), שמחזיק שלט נגד בית המלוכה הבריטי עם הכיתוב "קצצו את המונרכיה" מחוץ לארמון בקינגהאם. חצי מהאלבום, שהוקלט בחלקו בצרפת וחלקו באיטליה, הולחן על ידי מוזיקאים דרום אמריקניים והוא עוסק בחלקו בנושאים כמו האביב הערבי, קרב השליטה בין ארה"ב לרוסיה במזרח התיכון, אלימות משטרתית ומין אוראלי. אלבום מורכב של אמן מורכב, כבר אמרנו, כן?
בריאיון לח"מ באוגוסט 2016, מוריסי אמר כי "בימינו הכל נשלט ומנוטר, כך שאין סיכוי שזמר שרוצה להתפרסם יכול לחשוף דעה פוליטית. התוצאה ברורה. מצעדי הפזמונים של היום מציגים בפנינו מוזיקה שלא מייצגת את התחושות והצרכים של אוהבי מוזיקה אמיתיים. ומצד שני, לא יכולה להיות שום מהפכה בתחום". בין אם תחושותיו של מוריסי נכונות או לא, הוא החליט לעמוד בחזית וכמו דון קישוט להילחם בטחנות הרוח של הממסד המוזיקלי. האמת? קשה שלא להעריץ אותו על זה. כן, למרות כל מה ש-2017 לימדה אותנו.