אנשים בוכים על מותו של הרוק, על צעירים עצלנים, ציניות ומודעות יתר. על קירות ריקים, ללא פוסטרים. במסגרת חודש נובמבר ולקראת החגים של הנוצרים, יוצרי רוק ותיקים, רציניים, אמריקאים ואנגלים, מוציאים אלבומים. בשורות גדולות אין, גם לא ריגושים גדולים, אבל יש כמה קטעים, חלקם נוסטלגיים והשאר, כמו שאומרים - חורפיים.
הקלסיקן - הדיסק החדש של סנטנה נראה כמו פלייסמנט של חברת קאקדו. קרלוס סנטנה, האיש והלהקה, הוא אחד האנשים היחידים שסגנון מוזיקלי שלם נקשר בשמם. הוא נולד ב-47' ועשה, דרך מאות אלבומים, מעבר מרוק לטיני פסיכדלי (ברוח שנות השישים של סן פרנסיסקו), דרך רוק לטיני פסיכדלי עד רוק לטיני (פחות פסיכדלי) ברוח כל תקופה. בשנת 99', כאילו נח לרגע, עשה קאמבק עם "סופרנטוראל", אלבום רווי אורחים (לורין היל, ווייקליף ז'אן, דייב מתיוס, אריק קלפטון ועוד), עטור בגראמיז, בלהיטים ("מריה מריה", "סמות") ובמכירות של יותר מעשרה מיליון עותקים. האלבום הזה הוא ההשראה הכלכלית לאלבומו הנוכחי, "שאמאן" ( אף על פי שביניהם יצאו לא פחות משמונה מוצרים משוחזרים הנושאים את שמו של סנטנה). גם ב"שאמן" קרלוס תופס את שני הכיסאות הנוחים עליו, מפיק וגיטריסט. גם באלבום הזה יש אורחים מכובדים ומפורסמים (סיל, מייסי גריי, דידו, פלאסידו דומינגו ועוד), וגם האלבום הזה מנסה לשלב את האיש והלהקה עם רוח התקופה (שמסתבר שלא השתנתה כל כך מאז סוף 99'). התוצאה משעממת.
החייכן - ריק אסטלי, שנולד ב1966, הוא אחד המשונים שעבדו עם "סטוק, אטקין ווטרמן", מפיקי העל של להיטי יורו-פופ באייטיז. אסטלי - לא בלונדיני, לא חתיך ולא שרמנט - הוא הבחור הכי משונה עם הקול הכי עמוק במקום הכי נורמלי. מכובס ומגוהץ גם אוסף הלהיטים החדש שלו. אסטלי, מתוזמר ומתוזמן לעילא, שר את להיטיו "נוור גונה גיב יו אפ", "וון אבר יו ניד סומבדי", "מיי ארמז קיפ מיסינג יו", "טוגדר פוראבר", "שי וואנטס טו דאנס וויט' מי" והפה רוצה לשיר והרגלים רוצות לזוז, אבל כלום. נוסטלגיה נוסטלגיה, אבל משהו נעלם ב-15 שנים המפרידות את אותן מסיבות מאובקות ומוארות של האייטיז מפצצות הקצב והסקס של ההווה. בכל מקרה, רגש גדול לא היה שם מעולם.
.
החכמה - טרייסי צ'פמן, שנכנסה לתודעה בדיוק באותה תקופה של אסטלי, כבר שייכת לזכרונות המרים של האנשים שהעדיפו קומזיץ על פני מסיבות. גם היא נולדה בסיקסטיז (אבל כתבה את שיריה, שרה אותם בברים של קליבלנד ולמדה אנתרופולוגיה ולימודי אפריקה). אלבום הבכורה מ-88', "טרייסי צ'פמן", דפק לה את הקריירה. הוא כל כך הצליח, הוערך, נערץ והשפיע, עד שנגמרו המילים. אחרי חמישה אלבומים (שלא ענו על ציפיות לא ענייניות) טרייסי חוזרת עם
" Let it rain", אלבום אישי, רגוע ויפה, שמוציא אותה מהעיסוק החשוב והמעניין בפוליטיקה של זהויות. בסביבתה האישית, שנשמעת היום, בלי עוני, צעקות ומשטרות, סלחנית וכביכול אוניברסלית, צ'פמן מתגלה מחדש כזמרת וכותבת שירים מעולה.
התקועים - פיורסנס (" puressence") הם רביעייה ממנצ'סטר, שמעלה זכרונות מתקופה נהדרת ברוק האנגלי שכונתה אינדי. בתחילת אלבומם השלישי, "פלאנט הלפלס", הם נשמעים כמו הכלאה בין רייד ללאש, שתי להקות מצוינות שחיברו, כל אחת בדרכה, קירות של רעש עם פזמונים מלודיים ובס גרובי. אחרי כמה שירי אינדי התקועים עוברים למעין בריט-פופ, סגנון פשרני משהו מהעשור הקודם. בסוף, במקום לגמור עם ההווה או אם אפשר העתיד, פיורסנס הלא צעירים מתעייפים, ממצמצים לסבנטיז ונרדמים.
הרגשנית - טורי איימוס נולדה בדרום קרוליינה ב-1963, אבל גדלה במרילנד. אחרי ששרה בברים והוציאה אלבום מאוד כושל ב-87', התחילה מחדש את הקריירה שלה, עם הבאז של גיטרות האלטרנטיב האמריקאיות (92'), ככותבת שירים ייחודית. לפני "סקארלטס וולק", אלבומה הנוכחי, היא סיימה את הקשר בחברת התקליטים אטלנטיק עם אוסף גירסאות כיסוי בשם "סטריינג' ליטל גירלס", שהתייחס לדמותה המשתנה תדיר וגם לביצוע המוצלח באותו אלבום. היום, בחברת אפיק, איימוס ממשיכה לנדוד. 18 מסלולי נדודים, כמספר השירים באלבומה, חווים מחדש את הרוח הפריפריאלית של ארצות הברית המכונה אמריקה. הקונספט והעטיפה ראויים, המילים יפות, ואי אפשר להתווכח עם איכות השירה שלה. רק שאיימוס מתחילה לנדנד ולהציק. היא כבר לא ילדה, היא בטח גם עשירה, ועשתה את הדרך במטוס סילון פרטי. אז למה היא מאנפפת כל כך חזק?
המחוספס - אם כריס רה היה מספר שמעולם לא ניגן בפאב, מיד היו אומרים עליו שקרן. כריס רה הוא זמר בלוז ששר על מיסיסיפי, איזי ריידרס, טקסס, גי'זוס וילדות, והוא בכלל אנגלי מזוקן ושזוף שנולד במידלסבורו בשנת 51'. זה לא אומר ש"סטוני רוד", אלבומו ה-18, לוקה בסוג של שקריות. הפקה מצוינת, שמשלבת עושר בצלילים עם צניעות, מביאה את רה על חספוסיו בצורה ישירה וכנה. מומלץ לחובבי בלוז, בני 30 פלוס, עם רדיו דיסק באוטו.