נולד מחדש: "חיבוק-גדול" של רומן גארי תוהה על מהות האנושות

לאחר שפרסם שבעה ספרים, רומן גארי בחר לפרסם את ספרו "חיבוק-גדול" ב-1975 תחת הפסבדונים "אמיל אז'אר". הבחירה לפרסם את הספר בשם בדוי נבעה מרצונו של גארי להשתחרר מיחסם של מבקרי הספרות, שלדבריו התייחסו לכל ספר חדש שהוציא כ"החדש של גארי", מבלי להעמיק בהם מנקודת מבט בלתי-משוחדת. כעת יוצא הספר בתרגום חדש לעברית.

"חיבוק-גדול" מגולל את סיפורו של מיסייה קוזן, סטטיסטיקאי בן שלושים ושבע שמתגורר לבדו בדירת שני חדרים בפריז. קוזן סובל מבדידות וניכור בכרך העצום. הוא כמ?ה לקרבה ומנסה ליצור מערכות יחסים עם שכניו ועם מכרים מהעבודה, אך כל מגעו עם העולם מסונן דרך תפישת עולמו המעוותת, המעידה על שיגעון, או לכל הפחות על אספרגר. קוזן מתאהב במאדאם דרייפוס, קולגה שאיתה החליף אולי שני משפטים, אך תופש את התקשורת הדלה ביניהם כמערכת יחסים ענפה. בשלב מסוים, כדי לפתור את מצוקת הבדידות הוא קונה נחש פיתון באורך שני מטר ועשרים, כדי שיהיה לו מי שיחבק אותו ויארח לו חברה. הרומן, שמוגש כמונולוג פנימי של הגיבור, הוא לכאורה ניסיונו של קוזן לכתוב חיבור זואולוגי על חיי הפיתונים בפריז.

הדיון הכביכול "מדעי" בחיי פיתונים מתגלה כחלק ממערך שלם של מנגנוני הדחקה שפ?ו?ת?ח על-ידי קוזן כדי להתמודד עם מצוקותיו. את החיבור הוא פותח בהצהרה: "זה יהיה לי בלתי נסבל אם אדרש במפגיע להשתמש במילים ובצורות דקדוקיות שכבר דשו ודשדשו בהן מכל הכיוונים, בלי למצוא דרך מילוט החוצה". וחיבורו אכן מתגלה כעיסוק קדחתני בשפה על צורותיה; הוא מצהיר כי הוא מתכוון להימנע מ"כתיבה ספרותית" ומקווה לעשות שימוש חדשני בלשון, כזה שיאפשר לו למצוא מילוט דרכה. מחד, בתור אדם שמנסה לשפר את מצבו ולברוא את עולמו מחדש, נדמה שהמהלך שלו תקף; הרי השפה היא מערכת סגורה שדרכה אנו תופשים וחווים את העולם, כשעיצובה מחדש יכול לאפשר מילוט תודעתי ואף יותר מכך. אך בפועל, הניסיון של קוזן מסתכם בלוליינות רטורית טרחנית, שלטעמי לא מצדיקה 241 עמודים של פרוזה.

בעודו עושה מטעמים מהשפה, גיבורנו מכריז: "אני משתמש לעיתים קרובות בביטויים שאני נזהר מלהבין מה המשמעות שלהם, כי אז לפחות יש תקווה. כשלא מבינים משהו, קיימת אולי האפשרות". והוא בהחלט מתענג על מושגים קריפטיים פרי המצאתו, שהשימוש החוזר ונשנה בהם לא סוחף אל תוך חוויית השיגעון, אלא מיירט את תשומת הלב אל מחוץ לטקסט. אך לא בכך מסתכמת האקסטרווגנזה הרטורית של קוזן; הוא בונה את חיבורו לפי צורתו המפותלת של הפיתון ומוליך את הקוראים דרך ספירלה סבוכה של טיעונים "ססגוניים", במטרה לגרום להם לחוש את הסחרור שבחיי הכרך.

לאור מקצועו כסטטיסטיקאי, הוא אומד את האובייקטים בעולם במונחים מכאניים ומספריים. שגעונו הופך את שפתו למין שיוט סינקדוכי בין אובייקטים – מעברים חלקים ומתעתעים בין חפצים, חיות ובני-אדם. את רוב פרקי הספר הוא מסיים בפרט טריוויה תלוש, כאילו כדי להוכיח שהוא עדיין יכול "לדבר לעניין"; שהוא עדיין שפוי. מכלול הרטוריקה הנזילה, הזליגה אל הפנטזיה וההומור האבסורדי שטמון ברכישת פיתון כמחבק מקצועי – מעלים על הדעת את גרגור סאמסה מ"הגלגול" ומתכנסים לניסיון חיקוי של קפקא. אך למרבה הצער, להטוטיו של גארי מחמיצים את האפקט הקפקאי הייחודי ומחטיאים את העיקר. רק מדי פעם, בתוך כל הפיקנטריה המילולית הזאת, ניתן היה להבחין בכתיבה הנוגעת ללב והכנה של גארי, שפשטותה הוא חלק חשוב מכוחה.

למען האמת, הופתעתי כשההצגה העקיפה של השיגעון לא הותירה עלי כל רושם; בדרך-כלל טכניקה שמציגה תופעה רק דרך תוצריה היא מועדפת עלי. דוגמה קלאסית לכך היא יופיה של הלנה מטרויה: לכל אורך האיליאדה, יופיה של הלנה לא מתואר מפורשות והקוראים "לומדים" עליו רק מתגובותיהם של הסובבים אותה. אשר לגארי, גם כשנקט בטקטיקת ההצגה הישירה של השיגעון - ההכרה הצלולה של הגיבור במצוקתו – הדבר לא הדהד ולא הצליח להפוך את צערו של קוזן למשהו חי ונושם שניתן להזדהות איתו.

נדמה שבפני קוזן ניצבו שתי אפשרויות: להדחיק את מצוקת הבדידות, או להתמודד איתה באופן ישיר. אך גארי החליט-שלא-להחליט והצעיד את קוזן בשתי הדרכים באותה עת, מה שיצר מנגנון הדחקה לא קוהרנטי: קוזן בו-זמנית מדחיק את הכאב – הוא ממציא סביבו תיאוריות ועוטף אותן בהומור סלאפסטיקי שלא עוררו בי כל התפעלות. כשבה בעת, מאידך, ישנם רגעים כנים שבהם הוא מישיר מבט אל הכאב, מזהה אותו בשמו ומדבר עליו באותנטיות. הרגעים האלו יכלו להפתיע ואף להמם את הקורא בתוך שטף הפטפטת המצועצע, אך התגלו כתפלים ומובנים מאליהם. אין ספק ששיגעון מגיע בשלל צורות והוא בפירוש מגוון, אך במקרה הסיפורי הזה - אי-הקוהרנטיות של מנגנון ההתמודדות דיללה את עוצמת החוויה שגארי ניסה להעביר והקשתה עלי להזדהות איתה.

נקודת תורפה נוספת ב"חיבוק-גדול" היא הקלישאתיות בה רקם גארי את דמות "המשוגע"; נדמה שבתרבותנו הושרש דימוי שבלוני של אלה ששפיותם מתערערת או אלו שלא צלחו את ההשתלבות הנורמטיבית בחברה. וגארי, שגיבורו אמור לייצג את הכאב והנזק הנפשי שיכולים להיגרם על-ידי בדידות, נפל היישר לתוך השבלונה המוכרת: הוא קישט את גיבורו המשוגע בשלל מוזרויות, בתפישת מציאות כמעט ליצנית ובעולם פנימי עשיר שאין אליו כל גישה מבחוץ. כל אלו הם פתרונות זולים לתיאור אפקטיבי וחודר של כאבי השיגעון והבדידות. עצם היחס לדמות המשוגע כמקור לעסיס ספרותי הוא בוסרי ומחמיץ את מבטו החד של גארי על המציאות, שהכרתי מספריו הקודמים.

הליבה האמיתית של הספר שוכנת בנחש הפיתון; הבחירה בנחש כאובייקט רב-תכליתי בטקסט - כדמות, כמטאפורה וכמודל רטורי - נעשתה לא רק בגלל יכולתם של נחשים "לחבק", אלא גם בשל יכולתם להשיל את עורם. לאורך הספר, גארי מוקסם מהאפשרות של השלת העור כהזדמנות לשינוי זהות ולידה מחדש. ואכן, לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה (בה השתתף גארי כטייס-קרב) הוא שוטח ב"חיבוק-גדול" את כתב האישום שלו נגד החברה המודרנית המנוכרת לאינדיבידואל, ותוהה על יכולתה של האנושות "להשיל את עורה", כלומר, להיוולד מחדש. בספר, קוזן מציין בדכדוך כי הנחש אמנם משיל את עורו, אך בסוף התהליך הוא חוזר תמיד למצבו הראשוני.

הבחנה זו והעובדה שקוזן מוצא נחמה דווקא בבעל-חיים, משקפות את ייאושו של גארי מהאנושות, שכן אחרי מה שראה במלחמה הוא כבר לא מצפה מבני-אדם ליותר מדי. הוא מטיל ספק ביכולתה של החברה האנושית לתקן את דרכיה, ותוהה אם לידה מחדש תחזיר אותה לאכזריות ולניכור. עצם הצבת האנושות כנגד עולם החי (שנציגו כאן הוא הנחש) מציגה את סקרנותו של גארי באשר למהות ה"אנושיות", שעל טיבה הוא מנסה לעמוד. בחשבון אחרון, יותר ממה ש"חיבוק-גדול" עוסק בכמיהתו של קוזן לקירבה וקשר אנושיים, הוא מציג לראווה את תקוותו של גארי לגבי עתיד האנושות ועל כמיהתו ללידה מחדש; של עצמו כסופר (בשם פסבדונים), ושל האנושות ככלל.