אלוהים שלי

בספטמבר 2000, בטקס פרסי המוזיקה של MTV, תפסו מאבטחי האירוע את טים קומרפורד, בסיסט רייג' אגיינסט דה מאשין, לאחר שזה נתלה על עמוד גבוה שניצב על הבמה, כמחאה על זבליותם של חברי להקת לימפ ביזקיט, שבדיוק קיבלו פרס. בלי הרבה קשר ישיר, כמה ימים אח"כ הודיע זאק דה לה רושה כי הוא עוזב את הלהקה. כולם כבר התחילו להפריח השערות בקשר לאלבום ההיפ הופ המצופה של הסולן המלכותי, אבל רייג' אגיינסט דה מאשין סירבה להתפרק. חברי הלהקה הנותרים הודיעו כי הם ממשיכים ביחד, במסגרת זו או אחרת.

בפברואר 2001 אישר מורלו כי הלהקה מג'מג'מת עם כריס קורנל, החללית הווקאלית של סאונדגרדן לשעבר ואחד מאבות המזון של הגראנג'. הדיבורים היו שהלהקה, שבינתיים קיבלה את השם Civilian, תוציא את אלבומה הראשון שנה אחת אחר כך, בפברואר 2002. אחרי שנה וחודש שעברו, והאלבום עדיין לא יצא, הודיע מנהלו של קורנל על עזיבתו של הזמר את הסופרגרופ, וזה בדיוק כאשר פרסמה אישור על השתתפותה באוז-פסט 2002. הלהקה המפורקת ציינה כי האלבום שלה, שכבר הוקלט, יצא לאוויר העולם בכל מקרה, כנראה בקיץ. במהלך הזמן שעבר התברר כי הפירוק נכפה בעיקר עקב חילוקי דעות בין המנהלים של שני הצדדים, ובחודש ספטמבר האחרון, ארבעה חודשים אחרי שהדמואים של הלהקה הופצו ברשת, הודיעו טים קומרפורד (בס), טום מורלו (גיטרה), בראד ווילק (תוף) וכריס קורנל (קול) על איחוד, ושינוי שמם הציבורי ל-Audioslave.

ובין אם האיחוד הזה נולד רק בכדי לסבר את נחירו של הקהל לקראת יציאתו של החומר המוקלט באלבום, ובין אם פליטי רייג' וקורנל הם אחוקים ממש, הסאגה הזאת הגיעה לסיומה. אני כבר יושב שנה וחצי על מקל (אם לעשות מחווה למגיבים) בציפייה לאלבום הזה, והנה הוא סוף סוף בא עליי.

הריפים המקפיצים לשמצה של טום מורלו, מחייה הגיטרה ומנהיג המהפכות הגדול, לצד טיפוס הצוקים של קורנל, הזמר הטוב ביותר שדרך אי פעם באוזן שלי, בהחלט עושים את העבודה. מורלו יכול ליצור כל רעש שהוא רוצה מהגיטרה שלו, כולל טרקטור מקולקל, וכריס יכול להגיע לאיזה קומה שהוא רוצה עם הקול הזה שלו, והשילוב הזה, שהרטבתי עליו בלילות מהרגע ששמעתי את השמועה, עובד ועם הרבה דרייב.

זה פאנקי-עצבני, גרובי-הרסני, וזה מופק ללקק את האצבעוני (הרב ריק רובין, "לייסנס טו איל", "בלוד שוגר סקס מג'יק", עשה את העבודה). פואטיקת יום-הדין שבכתיבה של קורנל מסתדרת לא רע עם חגיגת הפידבקים הממושמעת הזו, שנאלצת לזרום הפעם ללא טקסטים פוליטיים חד משמעיים מוכיחים, כפי שהיה נהוג בתקופת דה לה רושה – הגם שקורנל מתפנה אף הוא מדי כמה שירים לעסוק בנושאים שברומו של עולם נהרס.

אך למרות שאני בדעה שכל דבר חדש שיעשה כריס קורנל הוא טוב לאנושות וליהודים, חייב אני לפזול לעבר ההודאה כי בדיסק הזה נמצאים הלחנים הכי פחות חזקים מכל מה שהוא עשה עד היום. בעוד שאודיוסלייב יכולים וצריכים להוות קונטרה איכותית לצעירים של היום, שחולמים על נו-מטאל ולא יודעים שעובדים עליהם באוזניים, לאלה מאיתנו הוטראנים, שידעו את הטוב שבשני הצדדים של המטבע-עשר-שקל הזה (לאמור כי זה מטבע שווה במיוחד), קצת קשה להרגיש את הפלפל בתחת.

וזה לא שרייג' לא מתמודדים יפה עם המיד-טמפו של קורנל, אליו הם לא הכי רגילים, הם כן. אבל לי מהצד נדמה שכריס כבר מספיק יודע לבד מה הוא רוצה מעצמו, ואני שומע את זה בכל תו של סבא שלו. יכול להיות מבחינתי שהדבר הנכון ביותר בשבילו היה להמשיך את קריירת הסולו, שהתחילה מדהים ב-" Euphoria Morning" שלו משנת 1999, ונגדעה לטובת שיתוף הפעולה המגרה עם המצליפים למשתנות מאל איי. למעשה נראה לי שהייתי שמח עכשיו לאיזה אלבום אקוסטי שלו, ובגוון בלוזי, אם נשאר מהחבית. אבל שלא תטעו, שום דבר לא יפריע לי לחגוג, גם לא העובדה שהדיסק הזה טיפהל'ה מפשל. והם אומרים שיש להם כבר מספיק שירים לאלבום נוסף.


* Audioslave, nmc