כמעט כולנו מכירים את "פו הדוב", שהוכתר לא מזמן כספר הילדים האהוב אי פעם. עם זאת, לא רבים מודעים בהכרח לסיפור שמאחוריו: מחברו, א.א מילן, שב משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה במצב פוסט-טראומתי. כחלק מתהליך השיקום שלו, הוא רכש בית בכפר, ונהג לצאת לטיולים ארוכים ביערות הסמוכים עם בנו כריסטופר, ולהמציא יחד עמו דמויות ומעשיות שהיו בסיס לרב-המכר הקלאסי.
הסיפור הזה נשמע כמו תסריט מושלם לסרט היוצא בעונת הפרסים, אז רק התבקש כי יביאו אותו אל הבד. זה אכן קרה, והתוצאה היא "להתראות, כריסטופר רובין", שיגיע כאן לאקרנים מחר (חמישי), בו דומנל גליסון הבלתי נלאה ("ברוקלין", "אמא", הפרקים האחרונים של "מלחמת הכוכבים" ועוד ועוד) מגלם את דמותו של א.א מילן, שדווקא משעתו הקשה והאפלה ביותר הוציא תחת ידיו את אחד מספרי הילדים המתוקים בכל הזמנים.
את הסרט ביים סיימון קרטיס, שגם שתי עבודותיו הקולנועיות הקודמות, "השבוע שלי עם מרילין" ו"האשה בזהב", היו מבוססות על אירועים שהתרחשו באמת. הקולנוען הבריטי מתגלה בשיחה עמו כאדם קורקטי להחריד, ובין השאר לא מנסה לייפות את הנסיבות שהובילו אותו ליצירת הדרמה הביוגרפית. "אין פה איזה סיפור", אומר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות. "קראתי את התסריט והוא נראה לי מעניין וראוי. אמנם קראתי כמובן בילדותי את 'פו הדוב' ואני חובב של סדרת הספרים הזו, אבל במהלך העבודה על הסרט פגשתי מעריצים כל כך גדולים וכפייתיים, שאני לא חושב שאני יכול להגדיר את עצמי כמעריץ מיוחד שלה".
אני עצמי בכלל אינו מעריץ, ולכן מוכרח לשאול אותך איך אתה מסביר את הצלחתה הפנומנלית?
"במהלך העבודה על הסרט הבנתי משהו שלא הייתי מודע לו קודם לכן: אחת הסיבות להצלחה הראשונית של 'פו הדוב' היתה שהוא איפשר לקוראים להתחבר מחדש לתמימות, שאבדה להם במלחמת העולם הראשונה. הקריאה בו החזירה אותם לימים היפים לפני המלחמה. חוץ מזה, בלי קשר לנסיבות, יש בספרים הללו קסם ותמימות נצחיים, וכל אדם שקרא אותם כילד מקריא אותם בעצמו לילדיו. אם מותר קצת להתבדח בתשובה לשאלה הרצינית, אומר גם שאנחנו אוהבים להקריא דווקא אותם לילדינו, פשוט כי הם נורא קצרים. נוח יותר להקריא אותם לפני השינה מאשר את 'הארי פוטר'".
לא פחדתם שהקהל יתבלבל, והורים יבואו עם ילדים בני שלוש במחשבה שזה עוד סרט בסדרת "פו הדוב"?
"אני חושב שקמפיין השיווק הבהיר בצורה הכי ברורה כי האירועים המתוארים בסרט קדמו להוצאת הספר וגם לעיבודים הקולנועיים שלו. אין כאן שום דבר מתוך העולם של המותג 'פו הדוב'. גם הצעצועים איתם משחק הילד בסרט, למשל, הם דובי צעצוע רגילים מחנות בלונדון, ולא כאלה של דיסני. לגבי גיל היעד: אני לא חושב שהסרט מיועד לקטנטנים, אבל ילדים בגילו של הגיבור כאן בהחלט יכולים ליהנות ממנו כלומר ילדים בני עשר".
מי שאף הם אינם מחסידי הדב המתפלסף, יוכלו אולי להתייחס ל"להתראות, כריסטופר רובין" לא כדרמה ביוגרפית-ספרותית, אלא פשוט כסיפור מרגש על מערכת היחסים בין אב לבנו. "אין הרבה סרטים על אבות ובנים", אומר קרטיס. "יש הרבה סרטים על הקשר בין אימהות ובנים, אבל לאבות כמעט אין אפשרות לראות על המסך השתקפות של יחסיהם עם ילדיהם, ולכן אני חושב שגברים אהבו את הסרט במיוחד, כי הוא נתן להם הזדמנות להחצין רגשות. צריך להבין: במסורת האנגלית, נדיר עד מאוד לראות גבר במעמדו של מילן מדבר עם הבן שלו ובוכה, כך שהדרמה הזו הולכת למקומות רגשיים לא מובנים מאליהם. היה לנו חשוב לדייק ככל האפשר בתיאור הלם קרב שלו, ואחד מן הצופים, שלחם בווייטנאם, אמר לי כי זה התיאור הקולנועי הכי מהימן בו נתקל למצב פוסט-טראומתי של חייל משוחרר".
את כריסטופר רובין מגלם וויל טילסטון, בן עשר בלבד ובלי ניסיון קודם, אבל הוא עושה עבודה מעולה. איך ליהקתם אותו?
"זה היה תהליך ארוך מאוד. אני מודה שבהתחלה היינו לחוצים לקראת העבודה עמו, כי זה תמיד מלחיץ לעבוד עם מישהו שלא שיחק מעולם, אבל חלק מההנאה בעבודה איתו היתה האותנטיות שלה. כשאתה רואה אותו יושב ומתענג על המשחק בצעצועים שלו, הוא לא מעמיד פנים או מגלם דמות, אלא באמת יושב ומתענג".
את דמותה של אמו מגלמת מרגו רובי, אותה ראינו בשנים האחרונות בתפקידים שונים לגמרי, למשל הארלי קווין ב"יחידת המתאבדים"
.
"טוב, יש לה גוף עבודה מאוד מגוון. היא עושה בחירות שונות ומשונות, ולמזלנו היא בדיוק גרה בלונדון בזמן הצילומים ואהבה את התסריט. היה תענוג לעבוד איתה, היא אשה מבריקה".
אמרת שנכחת בהקרנות של הסרט. מה הרגע שבו הקהל הכי מתרגש?
"כשמילן מציא את השמות של איה ושל טיגר, אתה ממש יכול לשמוע איך הקהל מתענג על הרגע הזה".
לסיום, אם אפשר שאלה על סרטך הקודם, "האשה בזהב". בעיני זה סרט נהדר וחשוב, שלא זכה להערכה הראויה. אתה מסכים?
"המבקרים היו קשים איתו, אני מסכים. עם זאת, אני גאה מאוד בסרט הזה. הקהל שצפה בו הזיל דמעות, וזה מה שחשוב. אגב, כך גם קרה ב'להתראות, כריסטופר רובין', וכמובן שגם אני בכיתי בהקרנת בכורה שלו".
