פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המופע לציון 30 שנה לאלבום הבכורה של אהוד בנאי מוכיח שלא קם כאן אמן מסוגו

      כשאהוד בנאי נכנס לחיינו באמצע שנות השמונים הוא היה מוזר ושונה. בשלושת העשורים שחלפו מאז הקול, הסגנון והמורכבות שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו. במופע המיוחד ב"בארבי" הוא נשמע בדיוק כמו בתחילת הדרך, וגם ברגעים הפחות מלהיבים אי אפשר שלא להתפעל ממנו

      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      הייחודיות שלו הפכה לחלק מאיתנו. אהוד בנאי (צילום: ניב אהרונסון)

      באמצע שנות ה-80 הייתה "להיט בראש" שיקוף טלוויזיוני לפלייליסטים של הרדיו. לעתים היא אפילו הרחיקה לכת ונתנה דחיפה רצינית ליצירות קצת פחות מוכרות. למשל, כמו ב-1985, אז עלה הרכב בשם "אהוד בנאי והפליטים" שהכניס לתוכנית שני שירים – "עגל הזהב" ו"עיר מקלט". זה היה מוזר, אאוטסיידרי, שונה מכל להיט, מיינסטרים או אלטרנטיבי, שנכנס אז למצעדים. האוזן לא הייתה רגילה למיש-מש הרוק-בלוז-אוריינטלי שיצא משם, אבל כמו בהרבה סיפורי אהבה בלתי אפשריים, 32 שנים חלפו מאז ולא רק שלמדנו לחיות עם הייחודיות הזאת, היא הפכה להיות חלק מאיתנו.

      למעלה משלושה עשורים חלפו, ואהוד בנאי הצליח לעמוד במשימה שבה יוצרים גדולים אחרים כשלו: לשמור על הקול שלו. בגיל 64 הוא עלה לבמת ה"בארבי" לציין עם "הפליטים" 30 שנה לאלבום הראשון, ונתן בראש עם קול נקי, זך כשהיה תמיד. היתרון הזה אפשר לו להיצמד לביצועים המקוריים ולהפיק את הצלילים הייחודיים שעם השנים הפכו לסימן ההיכר שלו. במשך למעלה משעתיים הוא עשה את זה, ולא ניכר היה שהוא מתעייף. הקהל בסוף קצת כן, כי זה אהוד בנאי – עם האיכות בא גם העול, הוא יודע להבריק ויודע גם להעיק. בסופו של דבר, במשך למעלה משלושה עשורים לא קם סגנון שדומה לו ברמת האותנטיות, המורכבות והניואנסים הקטנים-אך-עצומים שבמילותיו.

      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      במשך למעלה משלושה עשורים לא קם סגנון שדומה לו (צילום: ניב אהרונסון)

      הרי רק בנאי יכול היה ליצור מונחים כמו יידישע ראסטמן ובלוז כנעני, או לתאר חלום שמתרחש בבית הספר התיכון וגם בהודו. בחיים האישיים הוא יישם שילוב בלתי נתפס כמעט של שומר מסורת שמאלני. הניגודיות באה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה שלו, שמשנה מקצבים וסגנונות ולא עוקבת אחרי נראטיב ברור. את ההופעה הוא פתח עם "עבודה שחורה", מיד לאחר מכן הפגיז עם ביצוע נהדר ל"זמנך עבר" והמשיך עם "דם" ו"ערבב את הטיח". בשלב הזה הוא העלה לבמה את נצ'י נצ', וכאן התחיל פרק שמעיד, אולי, יותר מכל על מורשת הצניעות של בנאי.

      כמי שגרף את הפרס הגדול של השנה עם "כל הזמן הזה", אפשר היה לצפות מנצ'י נצ' לגנוב את ההצגה או לפחות להטביע בה את החותם שלו, אבל כבר ב"יידישע ראסטמן", השיר שאיתו פתח את חלקו בהופעה, אפשר היה לראות שלא בשביל זה הוא שם. האופי השקט והלא מתבלט של הכישרון מפתח תקווה כבר הוזכר בעבר, אבל קשה לתאר כמה שהצניעות שלו כובשת. בנאי והוא ביצעו נהדר ארבעה שירים, ורגע לפני האחרון שבהם הכריז האורח: "אהוד שאל אותי איזה שיר שלי ארצה לשיר. אמרתי לו 'הערב אני שר רק שירים שלך'". קלאסה. הם עברו לביצוע מושלם ל"דוד ושאול", לטעמי השיר הטוב ביותר של בנאי בקריירה בכלל ובהופעה בפרט, במה שהפך באופן ברור ומידי לשיאו של הערב.

      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      במקום לנסות להתבלט, הוא בא להפגין קלאסה. נצ'י נצ' (צילום: ניב אהרונסון)

      אחרי כל שיא באה הדעיכה. יש הטוענים שכשזמר מסרב לרדת מהבמה הוא מפנק, אחרים סבורים שצריך לדעת מתי לעשות את זה ולסגור את הערב. לטעמי, בחצי השעה האחרונה היו יותר מדי רגעים מעייפים, והלאות הזאת ניכרה גם בקהל. לצד מספר פיקים כמו ביצוע טוב של "עיר מקלט" וענק של "סטארטר" - השיר העצום שכתב יוסי אלפנט ובנאי הלחין זמן רב לאחר מותו - ניכר היה שהסוס נגמר. ועדיין, הוא לא יכול היה לעזוב, ירד וחזר שוב ושוב. בזכות השעה וחצי הראשונות אפשר לסלוח לו על זה.

      זו הייתה הופעה טובה ובעיקר כנה. בנאי מעולם לא יצר מוזיקה מתחנפת, הכול אצלו בא מהנשמה, מהלב ומהקול שמסרב להזדקן. "אנחנו פה אחרי 30 שנה ונקווה שנהיה פה שוב בעוד 30 שנה", הכריז. אין לדעת מה טומן בחובו העתיד, רק דבר אחד בטוח: זמנו בהחלט לא עבר.

      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)
      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)
      אהוד בנאי בהופעה (מערכת וואלה! NEWS , ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)