להצחיק קהל חי זו אולי העבודה הכי קשה בעולם. להצחיק קהל חי בלי לפתוח את הפה זו כבר כמעט משימה בלתי אפשרית - אבל זה בדיוק מה שסאם ווילס הניו-זילנדי, טייפ-פייס בשבילכם, עשה במשך שלושה ערבים רצופים. הפלא הזה התרחש באולם הסיטי הול, שכאילו היה תפור למידותיו (800 מקומות ישיבה) בסינמה סיטי גלילות - כאשר עלה לבדר את הקהל הישראלי עם סרט הדבקה שחור בולט על פיו.
ווילס שהתפרסם בניו זילנד ולאחר מכן בבריטניה תחת הדמות של "הנער עם סרט ההדבקה על הפרצוף", התחרה לפני שנה בריאליטי "America's Got Talent" והוכיח שאכן יש לו כישרון (למרות שאין לו שום קשר לאמריקה). למעשה, ההצלחה של ווילס בתוכנית הריאליטי, הפעם תחת השם המקוצר "טייפ פייס", הוכיחה יותר מהכל את הכישרון הייחודי שלו. מבלי לפלרטט עם השופטים והאסי-עזרים האמריקאים, הוא עלה לאודישן בלתי נשכח, עשה שני קטעים קצרים ופשוטים לכאורה מהמופע שלו, והעיף את הקהל לשמיים.
הקהל הישראלי קיבל בסוף השבוע האחרון טעימה (מופע של קצת פחות משעה וחצי) מהכישרון שהפך את ווילס למופע מצליח בווסט אנד הלונדוני בשנה האחרונה, עם ההומור הייחודי שנע בין האבסורד האנדי קאופמני לגאונות בתחום המימיקה של צ'ארלי צ'אפלין. זה פיוז'ן שמשלב בין פנטומימה לנונסנס, ואיכשהו, גם בשנת 2017, הרבה אחרי מות הסרט האילם, זה עדיין עובד.
החלקים הטובים ביותר של המופע מורכבים מחלקים בהם טייפ-פייס מעלה אנשים מהקהל לבמה. לעומת הנאור-ציונים והאדיר-מילרים של עולם הקומדיה, טייפ-פייס לא "משתמש" בקהל, אלא נעזר בהם והופך אותם לרגע לכוכבים בעצמם. אחת הופכת לרקדנית פלמנקו, אחר הופך לקו סיום אנושי של מרוץ סוסים ואחד בר מזל במיוחד הופך לחשפן בעל כורחו. האווירה הילדותית והתמימה שמנסה להעביר ווילס בדמותו הופכת את כל האירוע הביזארי לכיפי במיוחד, ולכן נראה שכל מי שנקרא לבמה (לפחות במופע ביום שישי, בו נכחתי) נענה בשמחה ונהנה בצורה כבירה.
חלקים מבלבלים יותר היו כאלה שהזכירו את סטיב מרטין או אנדי קאופמן, רק בלי לדבר. אם אנדי קאופמן הוכרז כגאון אחרי שהקריא את "גטסבי הגדול" בפני קהל חי - מה אפשר להגיד על טייפ פייס שמנסה לפצח על הבמה את סודות הקוביה ההונגרית? אם לא הייתי נקרע מצחוק יחד עם שאר הקהל, הייתי חושב שזה בזבוז זמן מטופש.
בבחירה אמנותית שמרגישה כמו מחווה לפנטומימאים פורצי הדרך אטיין דקרו, ז'אן לואי בארו ומרסל מרסו - מוזיקת הרקע שמלווה את המופע היא לופ של מוזיקה פריזאית של תחילת המאה ה-20. פה ושם יש גם שימוש במוזיקה כחלק מהמופע - כך קורה למשל שזוג נעליים עם פאה הופכים להיות מייקל ג'קסון, וכפות הידיים של ווילס הופכות לג'ון לנון (מסוג הדברים שצריך לראות בשביל להבין). אלא שמלבד המוזיקה, הצליל היחיד במופע הוא הצחוק הגועש של הקהל - וזה גם הכוח שלו.