פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קלישאות רדודות: הדבר הכי יפה באלבום של יו 2 הוא התמונה על העטיפה

      למרות שליאם גאלאגר הוא המנצח הגדול והבלתי מעורער של השנה, אחיו נואל הוכיח שהוא ממש לא פראייר כשהוציא אלבום שמח ואמיץ. מנגד, האלבום החדש של יו 2 הוא סתמי, מיותר, מלא בקלישאות משעממות שכאילו אומר משהו על העולם ועל אהבה - אבל לא באמת

      קלישאות רדודות: הדבר הכי יפה באלבום של יו 2 הוא התמונה על העטיפה

      אין ספק שהקרב המדמם בין האחים לבית גאלאגר הפך את 2017 למשעשעת יותר, הגם שבאיזה שלב מיצה את עצמו והפך ללא נעים לצפייה. אני כותב "קרב" ולא "דו קרב" בגלל שהוא נערך בעיקר במעמד צד אחד - ליאם חבט והשפיל בטוויטר (וממשיך ברגעים אלה ממש), נואל - שלא באמת פעיל באופן אישי ברשתות החברתיות - לא באמת הגיב. מדי פעם שלח איזו עקיצה בריאיון וזהו. הוא כנראה ידע למה: השנה, להבדיל מהעבר, האח הקטן שלו סוף סוף גיבה את הפה המטונף שלו גם במעשים וכבש את הלבבות ואת המצעדים עם אלבום סולו ראשון ומאד מוצלח. "As you Were" הזכיר איזה סולן אדיר הוא ליאם עם קולקציית שירים ששאבה לא מעט מהימים היפים של אואזיס, שבהם האחים ידעו לשים את התיעוב ההדדי בצד לטובת רוקנרול שברגעיו הטובים - והיו רבים כאלה - היה כל מה שרוקנרול אמור להיות: פסקול לחלומות הכי גדולים שלך.

      אז ליאם הוא המנצח הגדול והבלתי מעורער של השנה, בטח בסעיף ההייפ. תמיד היה הרבה יותר קל לאהוב אותו מאשר את נואל, שנדמה שיש בו איזו רשעות אינהרנטית, בעוד שזאת של ליאם חמודה יותר. מאז מותה של אואזיס ליאם הפך להיות האח הנשכח, ונדמה היה שהוא לא יכול בלי נואל, שתפר את החבילה המקורית בכישרון רב והזמין את אחיו הכריזמטי יותר ללבוש אותה. והנה, הוא הוכיח שהוא יכול גם יכול. בגיל 45 ליאם נולד מחדש כאמן סולו שלא רק שהביא מוזיקה חדשה ומפתיעה לטובה, אלא ככזה שלא משחק אותה קשה להשגה או מתכחש לעברו אלא חוגג אותו בסיבוב ההופעות עם ביצועים של עוד ועוד שירים של אואזיס.

      אבל נואל, כידוע, אינו פראייר. וכך מגיע עכשיו "Who Built the Moon?" והוא בשבילי הפתעה אפילו יותר גדולה מהאלבום של ליאם. במקרה שלו לא היו לי ציפיות והשמחה הייתה רבה לאור התוצאה, בעוד שעם נואל הייתי מוכן לאכזבה ידועה מראש לאור הבינוניות של שני האלבומים הקודמים שלו ושל להקתו ההיי פליינג בירדס, אלבומים שלא היו אפילו הערות שוליים בהיסטוריה המשמעותית שלו. אז לא אכזבה, להפך: חגיגה. כאלבום "Who Built the Moon?" הוא טוב ושלם יותר מ-"As you Were", ויש בו יותר שירים טובים. החיבור בין גאלאגר והמפיק דיוויד הולמס - אשף הפסקולים שמגיע מהצד האלקטרוני של היצירה - הוליד אלבום שמח, מרים, כמעט בלי פילרים, שאני מוצא את עצמי מקשיב לו שוב ושוב, מגלה אוצר חדש בכל פעם.

      נואל עושה כאן אינספור מחוות, מודעות יותר ופחות, למוזיקה הבריטית, מהביטלס דרך הסמיתס (ג'וני מאר מתארח בשיר אחד כאן, פול וולר באחר) ועד בלונדי, פריימל סקרים ואלבו, אבל הפעם הוא גם קצת יותר פסיכדלי, גם קצת יותר גלאמי, גם קצת יותר דאנסי, והרבה יותר כיף. אפילו הטקסטים שלו טובים יותר, וכזכור מראש לא מדובר בניק קייב. Holy Mountain"" מזכיר כמובן את "She Bangs" של ריקי מרטין, ובאופן מוזר אני לא אומר את זה בקטע רע; "It's a Beautiful World" מרפרר קצת ליו 2; She Taught Me How To Fly" " הוא גם קצת ניו אורדר וגם קצת סטון רוזס; "Black & White Sunshine" משחק בטריטוריה של אר.אי.אם; וקטע הבונוס "Dead in the Water" היה יכול להיות שיר מושלם של אואזיס.

      "Who Built the Moon?" הוא לא אלבום בלתי מקושקש, אבל צריך להעריך את נואל על זה שהוא עשה ניסיון אמיץ לזוז ממורשת אואזיס ולנסות משהו חדש. די הצליח לו. יש פה כמה שירים שהייתי שמח לשמוע ולראות את ליאם שר, ולו במקלחת. נמתין בסבלנות.

      יו 2

      נואל גאלאגר והציפורים שלו חיממו לאחרונה את יו 2 בסיבוב הופעות שלהם. גם ליו 2 יש אלבום חדש, 14 במספר, "Songs of Experience" שמו, ונואל אמר שהוא אוהב אותו. זאת ועוד, הוא יצא מגדרו וקרא לשיר "The Showman" מתוכו "לא יאומן, אחד מהשירים הכי טובים שלהם אי פעם". ובכן, לא צריך להאמין לכל מה שנואל אומר. זה נכון ש"For what it's Worth" של ליאם "נשמע כמו אדל", אבל שזה אחד מהשירים הגדולים של בונו ולהקתו? יש גבול לגניבת הדעת. אני כותב את זה בצער: הלוואי ו"The Showman" היה שיר טוב. הלוואי ו"Songs of Experience" היה אלבום טוב.

      זה כבר מזמן משעמם לרדת על יו 2. אבל מה לעשות, כמו שברקו אומר אין הוקוס פוקוס, ולהקה שהאלבום הראוי (יחסית) האחרון שלה, "How to Dismantle an Atomic Bomb", יצא לפני 13 שנים, לא באמת יכולה להפתיע. לחוויית ההאזנה לאלבום הזה מתלווה ריקנות: זה לא שהשירים גרועים, הם פשוט סתם, מיותרים, נטולי משקל סגולי, כאילו אומרים משהו על העולם כיום ועל מערכות יחסים ואהבה, אבל לא באמת. בונו משתדל, והוא לא בלתי חמוד ומלא כנות, אבל זה נגמר בקלישאות: "אהבה היא כל מה שנשאר לנו". "את הדבר הכי טוב בי". "אהבה היא יותר גדולה מכל מה שעומד בדרכה". "תשחררו את עצמכם בשביל להיות עצמכם".

      באמא, די. כמעט שעה "Songs of Experience" נוטל ממך, ובשביל מה, בשביל אלבום שהוא אלבום לא טוב של קולדפליי, ואלוהים יודע שהיו להם כבר כמה כאלה? בשביל שירים שאולי יככבו ברדיו ובפסקולים של דרמות רגישות אבל יעזבו אותך בשנייה שהם מסתיימים? בשביל עוד קליפים שלהם מנגנים על גגות בניו יורק? אז יש אוטו-טיון בון איברי, יש רשימת מפיקים מפוארת, יש רגעים שדה אדג' מנגן כמו פעם, וזהו. הדבר הכי כיף באלבום הזה הוא התמונה על העטיפה שלו, שבה נראים הבן של בונו והבת של דה אדג' מחזיקים ידיים. אבל זה לא אלבום שהייתי מחזיק ידיים עם מישהי לצליליו.

      סופיאן סטיבנס

      להבדיל, סופיאן סטיבנס עושה מוזיקה שכן מאפשרת להיאחז בה, מוזיקה בעלת משמעות, מוזיקה שאתה צריך יד לאחוז בה כדי להתמודד עם העוצמה שלה. "Carrie & Lowell" שלו הוא אחד מהאלבומים המופלאים של העשור, ועכשיו, שנתיים אחרי שיצא, מגיע "The Greatest Gift", סוג של מיקסטייפ שכולל ארבעה שירים שלא נכנסו לאלבום ההוא, דמואים ורמיקסים. מי ש"קרי ולואל" הותיר בו חותם ימצא עוד מהשמיימיות הזאת באלבום החדש, אח קטן שמרחיב את הלב עוד קצת, בעיקר בשיר הפותח "Wallowa Lake Monster" וברמיקס של הלאדו נגרו ל-"All of me wants all of you". מי שעוד לא מכיר מוטב לו להתחיל במקור המושלם.