המסר הוא המדיום: "אבות ובנים" מסרסת את ההנאה לטובת השורה התחתונה

"גשר" היה מאז ומתמיד הילד הניהליסטי של התיאטרון הרפרטוארי, ומכאן שהוא אכסניה מושלמת לעיבוד המודרני של "אבות ובנים", שעסק בפערי הדורות והמאבק על ערכים חברתיים. ודווקא בגלל צוות השחקנים וההפקה המפוארת, הדבקות במסר מונעת מההצגה להצליח

  • אבות ובנים
קבוצת השחקנים הכי מובחרת של התיאטרון. מתוך "אבות ובנים" (צילום: אייל לנדסמן)

כמו הרבה מושגים שנגמרים ב-ism, גם ניהיליזם נתפס כמונח לא מוסרי, כזה שמאיים על תקינותה של החברה. ככל שאנשים מתבגרים, הם נוהגים לראות בדור שמתחתם ניהיליסטי, צעירים פוחזים שאינם מתיישרים עם העקרונות שחלו עליהם עצמם. מהו ניהיליזם? חשבו לדוגמה על הילדים של היום, שעיניהם תקועות בסמארטפון כל היום, שלא מוכנים לקבל מושג כמו "דחיית סיפוקים". הם ניהיליסטים מבחינתכם, אבל בעיני הוריכם גם אתם הייתם כאלה כשעשיתם צפיות בינג' בווידאו בשנות ה-90 או כשטסתם להודו לשמונה חודשים.

הניהיליזם העסיק רבות את עולם הרוח במאה ה-19. ניטשה ראה בו "הזר והמוזר של האורחים" ועל בסיסו כתב איוון טורגנייב את "אבות ובנים", רומן העוסק בפער הדורות ובמאבק על ערכים חברתיים. בהתאם לאופיו המערבי יותר ביחס לקולגות, טורגנייב לא היסס להעביר ביקורת על דרכי החשיבה המגוונות של בני ארצו, ולפיכך עורר את חמתם של רבים. אם כל הצדדים מאשימים אותך, כנראה שעשית משהו נכון. הרומן הזה נחשב לאחד החשובים במאה ה-19, וכעת עיבד וביים אותו יחזקאל לזרוב למחזה בתיאטרון "גשר", עם קבוצת השחקנים המובחרת ביותר שיכול היה להציב.

עוד בוואלה! NEWS

הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
לא הצגה שנועדה לרצות את הקהל (צילום: אייל לנדסמן)

ארקדי קירסאנוב (אלון פרידמן) חוזר לבית הוריו לאחר חמש שנים, ומביא עמו חבר מוזר (מיקי לאון), רופא צעיר וכריזמטי המציג את עצמו רק בשמו האמצעי "בזארוב" ("כי לא משנה מה בא לפני ואחרי"). בזארוב מחבב את אביו של ארקדי ניקולאי (סשה דמידוב), אך סולד מדודו פאוול (דורון תבורי). בזארוב מגדיר את עצמו כניהיליסט, פאוול מתרעם על דרך החיים המחוצפת ועד מהרה נוצר בין השניים עימות המכריח את בזארוב להיאבק גם בתפישות שלו עצמו. במחזה משתתפים, בין היתר, גם נטע שפיגלמן בתפקיד אנה סרגייבנה, דמות מפתח במחזה, ליליאן רות ויבגני טרלצקי.

אם כבר מדברים על ניהיליזם, "גשר" היה מאז ומתמיד הילד הניהיליסטי של התיאטרון הרפרטוארי. יבגני אריה מעולם לא חשב שהוא צריך ליצור לפי הקונבנציות המוכרות, כל שכן לעשות משהו כדי לרצות את הקהל. ואכן, "אבות ובנים" היא לא הצגה שנועדה לרצות וכמו כל הצגה של "גשר", גם היא אינה הצגה רגילה. לזרוב עושה שימוש נרחב ב"בלו סקרין" – טכניקה קולנועית שמשלבת בין פעולת השחקנים על רקע כחול או ירוק והקרנת הפעולה על רקע אחר, מלאכותי, בווידאו. התוצאה הוויזואלית של לזרוב, בסיועו של רן סלוין, טובה מאוד. השחקנים נעים במקצועיות ובדיוק רב, מייצרים אפקט חצי גרוטסקי אבל גם מעוררים אמינות והשתאות. דבר נוסף שראוי לציון הוא המוזיקה שמלווה את התמונות המתחלפות, המורכבת ברובה משירים של ההרכב הצרפתי הפסיכדלי "לה פאם", ויוצרת תחושה של רעננות המשתלבת היטב עם הארכאיות.

למרות האריזה הנוצצת, הדמויות לא מייצרות חיבור רגשי (צילום: אייל לנדסמן)

אז האריזה טובה, אנסמבל השחקנים המפואר על הבמה עושה את שלו, מה כבר יכול להיות רע? ובכן, תתפלאו, אבל יכול. טורגנייב "הואשם" בכך שהוא שם דגש על המסר. "אחדים חלקו לי שבחים בשל כך, אחדים, לעומתם, גינו אותי". אם כותב שורות אלו צריך לבחור, יהא זה הצד המגנה. מהתמונה העולה מ"אבות ובנים" אין כל ספק שהמסר הוא השחקן המרכזי, וההתמקדות בו מגמדת את המשחק, מנטרלת לחלוטין את הרגש ודורסת את הרומנטיקה. לאון עוצמתי, אך מעורר אדישות. פרידמן מצליח להיעלם אפילו בתפקיד מרכזי, גם שאר הדמויות אינן מותירות חותם רגשי והיחיד שמצליח ליצור חיבור הוא תבורי הנפלא. יש משהו נפלא בקול התחנונים הפתטי שהוא מייצר, נכס שגורם לו להתאים לכל מחזה כמו נוזל לכל כלי, ולכן אפילו בהצגה נוקשה וחסרת לב שכזאת הוא מצליח לעשות חיבור רגשי, בניגוד לכל האחרים.

נקודת ההשקפה על איכותו של מחזה היא עניין פילוסופי. בשאלה מה עדיף ו/או נכון יותר, הנאה או אמנות, תמצאו קולות התומכים בשני הצדדים. העניין הוא שב"גשר" עצמו העלו בעבר כל כך הרבה מחזות ששילבו בין אמנות להנאה, שפשוט לא כיף לבחור צד.

(צילום: אייל לנדסמן)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully