האמת היא שבריאן אדמס נראה כמו כל דבר מלבד כוכב רוק. גבר קנדי נחמד בן 58, שביל בצד בלונדיני על ראשו, עם חולצה במכנסיים וג'קט מוקפד מעליה. למעשה, גם בימיו כרוקיסט צעיר הוא נראה ככה. כשהוא היה רק בן 26 הוא שחרר לעולם את הסינגל "'69 Summer Of" שהפך ללהיט ענק. בשנת 2000 הוא נבחר במקום הרביעי במצעד השירים הגדולים של המילניום בקנדה. אלא שהמראה "החנוני" של אדמס גרם לכך שאף אחד לא שם לב שהשיר הגדול שלו הוא המנון על מין אוראלי.
מאז פרסום השיר ב-1984, אדמס נתן לשיר כל מיני פירושים. הוא הסביר שמדובר בשיר על נוסטלגיה ל"אמריקה של פעם" ואפילו טען שמדובר בשיר על ההתפרקות של הביטלס אבל בסוף נכנע והודה שהמספר "69" שמופיע בשיר מתייחס בצורה די מפורשת לתנוחה המינית הפופולארית. "אין לזה קשר לשנת 1969", הסביר בריאיון בתוכנית בוקר אמריקנית בשנת 2008, "למעשה זה שיר על 'לעשות אהבה' בקיץ".
אלפי הישראלים שהגיעו להיכל הספורט הסולד-אאוט ביד אליהו זכו לראות את כל הצדדים של הרוקיסט האגדי. מצד אחד אדמס אימץ את תדמית הרוקר הנקי, הכי רחוק מסקס, סמים ורוקנ'רול שאפשר כביכול. במקום להתרועע עם גרופיות בתוך ג'קוזי מלא בשמפניה, אדמס הטבעוני (מאז 1989) בחר להיפגש לפני ההופעה עם פעילים למען זכויות בעלי חיים, והצטלם עם חולצה שקוראת להפסקת המשלוחים החיים לישראל. מצד שני, האנרגיה החיובית הזאת לא אומרת שהוא לא נתן בראש, אפילו להפך. באותו המנון קלאסי על מין אוראלי המסך הענק מאחוריו הציג את מילות השיר על גופה החטוב של דוגמנית עירומה, ולפני שהספקתם להגיד "החפצת נשים!", כבר נסחפתם בלית ברירה יחד עם אלפי הישראלים לתוך מופע השירה בציבור הכי טוב שנערך בישראל מאז ימיה הגדולים של שרהל'ה שרון.
בריאן אדמס אמור היה לנחות בישראל לפני עשור, ב-18 באוקטובר 2007, לפסטיבל "One Voice" שיועד להיערך במקביל בתל אביב, יריחו, לונדון וושינגטון ואוטווה. ההופעה של אדמס הייתה אמורה לסיים יום עמוס של הופעות בפארק הירקון, כאשר כרטיסים לאירוע חולקו בחינם בתמורה לחתימה על הצהרה על רצון בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שלושה ימים לפני האירוע הבינלאומי, הוחלט על ביטול המופעים לאות סולידריות, בעקבות אירועים אלימים שהתלקחו ביריחו.
אדמס לא הגיע לכאן לבסוף, ובאוגוסט 2014, במהלך מבצע "צוק איתן" נראה כאילו הסיכוי שהוא ינחת בנתב"ג הפך לאפסי לאחר שיצא בסדרת ציוצים פרו-פלסטיניים בטוויטר שלו, וקרא לממשלת קנדה לתמוך כלכלית בעזה. גולשים שניסו להסביר לו את המצב המורכב בו אזרחים ישראלים נמצאים תחת איום טילים זכו לתגובות אישיות מצדו של אדמס, שנקט צד תקיף נגד מדיניות ישראל. אלא שההופעה אתמול בתל אביב (הראשונה מתוך שלוש) מוכיחה שאדמס יודע לעשות את ההבדל בין מה שהוא חושב על המנהיגים של המדינה, לבין מה שהוא מרגיש כלפי המעריצים המקומיים שלו - אותם הוא עטף באהבה כנה במהלך ההופעה, וגם אחריה - כאשר נשאר דקות ארוכות לאחר ההופעה כדי לחתום למעריצים מחוץ לשערי ההיכל.
מתוך 26 שירים בהופעה, שישה היו משני האלבומים האחרונים והפחות מוכרים במחוזותינו של אדמס (כולל השיר הראשון והאחרון לפני ההדרן), אלא שגם השירים האלה התקבלו באהבה על ידי הקהל התל אביבי החם - הרבה בזכות הכריזמה הלא בדיוק מאופיינת של אדמס. איפשהו בין רוקר למנחה שעשועון. משהו בין ברוס ספרינגסטין לאסי עזר. ברגעים שמתחשק לו, הוא יכול לנצח על האלפים בקהל כמו שליט בובות. הוא יכול לגרום להם לשיר, הוא יכול לגרום להם "להזיז ת'תחת" (כפי שהוא למד להגיד בעברית, תוך כדי המופע) והוא יכול לגרום להם לדמוע תוך כדי צילום סלפי. אלא שבמקביל, הוא גם יכול לעבור לפוזה של רוקיסט, ויחד עם שותפו הוותיק, הגיטריסט קית' סקוט (איתו הוא התחיל לעבוד בשנות ה-70 ומאז לא נפרדו דרכיהם) לשרוף את הבמה עם דו-קרב של ריפים עוצמתיים ומרשימים.
מלבד אותם שירים חדשים, ועוד קאבר די מיותר ל-"I Fought The Law" של הקריקטס, היה זה מופע להיטים שבא לספק לקהל בדיוק את מה שהוא מצפה. והרי לא משנה אם גדלתם בסבנטיז, אייטיז או ניינטיז, אתם כנראה זוכרים שאי אפשר היה לפתוח את הרדיו בשנת 1991 בלי לשמוע את שיר הנושא מתוך הסרט "רובין הוד: נסיך הגנבים" עם קווין קוסטנר. הסינגל של אדמס מכר 15 מיליון עותקים ברחבי העולם, ושהה 16 שבועות רצופים בפסגת מצעד המכירות בבריטניה - שיא שטרם נשבר. כשהצלילים הראשון של "(Everything I Do) I Do It for You" החלו להתנגן, אי אפשר היה לעצור את הסחף בקהל - השיר אולי נכתב על ידי אדמס, והוא עדיין שר אותו בצורה מושלמת - אבל זה כבר מזמן לא השיר שלו, האלפים בקהל הפכו אותו לשלהם.
להוציא את חסרונו המורגש של "Please Forgive Me", אדמס השתמש בכל הכלים בארסנל שלו, כאשר העיבודים הקפידו להישאר נאמנים למקור. יוצאת מן הכלל הנ"ל הייתה הגרסה האקוסטית והמעולה ל-"When Your Gone", שהפכה את להיט הפופ-טראש של אדמס עם מלאני סי מהספייס גירלז לבלדת רוק מפתיעה. מעל הכל, גם בבלדות וגם בשירים הקצביים, קשה היה שלא להתרשם מקולו של אדמס, ששמר על אותו חספוס שכבר הפך לסימן הרשום שלו. כאן ראוי לפרגן גם לאנשי הסאונד, שהצליחו להתגבר על הבעייתיות הידועה של החלל הענק של יד אליהו, ולמעט השיר הראשון, הקול של אדמס נשמע בצורה צלולה וברורה.
בעוד ברור שהקהל הגיע כדי לראות את אדמס, הזמר עצמו מתאמץ כדי להיטמע כחלק מהלהקה שלו. חמשת חבריה, כולל אדמס עצמו, לבושים בתלבושת אחידה זהה, ובהיעדר מסכי ענק שיתמקדו על אדמס (למה בעצם? לאנשים ביציע לא מגיע לראות מי נמצא על הבמה?), כל חברי הלהקה זוכים למין שוויון אמנותי מלאכותי.
כשהגיע הזמן לבצע את הלהיט "Heaven" הקלאסי מ-1985, אדמס ויתר מראש, ונתן לקהל לשיר את כל הבית הראשון בעצמו. "אני כל כך אוהב שאתם שרים", הוא הודה בסוף, בהתרגשות אמיתית. את ההופעה חתם עוד דואט מרשים בין אדמס והקהל התל אביבי, לעוד להיט קולנועי, הפעם "All For Love" מתוך הסרט "שלושת המוסקטרים", כאשר הישראלים ממלאים את מקומם של רוד סטיוארט וסטינג, שלא נכחו אמש ביד אליהו, ופספסו אחלה של הופעה.