פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכיסא מתנדנד: "הכתר" מתקשה לשמור על יציבות בעונתה השנייה

      חסרונו המורגש של וינסטון צ'רצ'יל והחזרה לקשיי הנישואים של אליזבת ופיליפ, מקשה על הדרמה התקופתית המפוארת להגיע לגבהים שהרגילה אותנו. ואף שבאחד מפרקיה נרשם שיא שלילי מייגע במיוחד, גם העונה הזו מוכיחה כמה מעולה היא יכולה להיות כשכל חלקיה מתחברים

      הכיסא מתנדנד: "הכתר" מתקשה לשמור על יציבות בעונתה השנייה

      בשקט וכמעט מתחת לרדאר, הפכה "הכתר" לאחת הסדרות המצליחות ביותר של השנה החולפת. אמנם תג מחיר של 170 מיליון דולר והמושג "שקט" לא באמת הולכים ביחד בדרך כלל, אבל בניגוד להייפ שקידם סדרות אחרות של נטפליקס, הדרמה התקופתית של פיטר מורגן עשתה את שלה כמעט רק בזכות בעצמה. טד סרנדוס, מנהל התוכן והאיש החזק בנטפליקס, סיפר לאחרונה כי הסדרה הייתה "אחת היעילות ביותר בתולדות הרשת", זכתה לפופולריות גדולה בקרב מנויים ותיקים וסייעה לגייס מספר מנויים שהצדיק את המחיר שלה. ואכן, מרגע ששורת התקציב הפכה שולית עם גל הביקורות האוהדות, הפרסים והמועמדויות - "הכתר" השתדרגה מיצירה שנמדדת ביחס של תמורה לכסף, לצרות של סדרות גדולות באמת: היכולת שלה לגדול, להשתפר ולשמור על הרמה לאורך העונות הבאות.

      אחרי שליוותה את אליזבת (קלייר פוי) בעשור הראשון לשלטונה כמלכת אנגליה (או ליתר דיוק - ארבע השנים הראשונות, מאחר שהפרקים הראשונים הוקדשו לתקופה שהובילה להכתרתה), העונה השנייה של "הכתר" מכסה עשור חדש, 1957-1963, על שלל אירועיו והשלכותיו. עשרת פרקי העונה היו זמינים כולם מבעוד מועד עבור מבקרים ברחבי העולם, ואפשרו לעמוד על ההתמודדות של הסדרה עם שלל הסיפורים בהם בחרה להתמקד, אבל לא פחות מכך עם האתגר הגדול ביותר שעמד לפתחה: הצורך למלא את נעלי הענק שהותיר מאחוריו וינסטון צ'רצ'יל המופלא של ג'ון לית'גו. מעבר להופעה יוצאת הדופן ומרובת הגוונים של לית'גו, צ'רצ'יל היווה עוגן קריטי במבנה של "הכתר", גשר בין הפוליטי למשפחתי, בין הכוח הסמלי לבין הכוח בפועל, ומעבר לכך אישיות מורכבת ומסעירה שסחבה על כתפיה חלק נכבד מכובד משקלה של הסדרה. לא בכדי, שני הפרקים הטובים ביותר של העונה הראשונה ("יד אלוהים" הרביעי ו"מרצחים" התשיעי) עסקו בצ'רצ'יל.

      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      חסרונו של צ'רצ'יל מורגש. קלייר פוי ומאט סמית מתוך "הכתר" (צילום: יח"צ)

      החשיבות של צ'רצ'יל גדולה עוד הרבה יותר כשנזכרים שהמפגשים השבועיים בינו לבין אליזבת במחזה "המפגש" של מורגן, היו אלה שהובילו ליצירת הסדרה מלכתחילה. אם האובדן של לית'גו לא היה קשה מספיק, הרי שהיסטורית נחשבים מחליפיו (אנתוני אידן והרולד מקמילן) לאפורים וכושלים. "הכתר" לא מנסה לעשות עם השניים חסד בהעמקה של אישיותם או של חייהם האישיים, כפי שעשתה עם צ'רצ'יל, ולמעשה חוגגת את חוסר התוחלת והחולשה שלהם, איש איש בתורו. הבחירה הזאת מובילה לאחת התובנות הקשות יותר בצפייה בעונה החדשה: "הכתר" ללא דמות פוליטית משמעותית ושוות משקל היא סדרה נטולת איזון, והתוצאה היא פער משמעותי באיכות פרקיה השונים. חוסר היציבות הזה ניכר גם בתוך הפרקים עצמם, כשדרמות פוליטיות (דוגמת הפיאסקו הבריטי בתעלת סואץ, או הביקור של הנשיא קנדי בממלכה) מוצגות באור מינורי בהשוואה לעבר, ומתקשות להגיע לשיאים שאליהם הגיעו הורגלנו בעונה הראשונה.

      הקשיים של העונה החדשה נראים כבר בתחילתה, כשלאורך שלושת פרקיה הראשונים מוצג לנו העיסוק המוכר בנישואיהם המורכבים של אליזבת ופיליפ (מאט סמית), ובתסכולה של מרגרט (ונסה קירבי) מקשיי הזוגיות שמוערמים עליה בגלל הקרבה לכתר. אמנם מדובר באירועים שונים כמובן מאלו שבהם חזינו אשתקד, ובכל זאת לא נראה ש"הכתר" מצליחה לחדד את הקונפליקטים, או לצבוע אותם בצבעים מעניינים יותר. כך למשל, מסעו בן חמשת החודשים של פיליפ ברחבי העולם בשליחות אליזבת אמנם מדגיש את הצדדים האפלים באופיו, אבל לא מוסיף על מה שכבר למדנו עליו ועל יחסיו עם אליזבת בעונה הראשונה. ובעוד המשחק הנפלא של פוי, שהופך אפילו טוב יותר מאשר בעונה הקודמת, מצליח להחזיק גם את החלקים הרפטטיביים ביחסיה עם פיליפ - הרי שמרגרט הופכת בעונה הזו רשמית לדמות הכי מעצבנת בסדרה. הדברים מגיעים לשיא בפרק השביעי של העונה, שאינו רק מייגע ומשמים, אלא עמוס בתיאטרליות מוגזמת שכאילו נלקחה היישר מהעונות האחרונות של "אחוזת דאונטון".

      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      החוליה החלשה בסדרה. ונסה קירבי בתפקיד מרגרט (צילום: יח"צ)

      על אף הקשיים הניכרים בצורך להמציא את עצמה מחדש בעונה השנייה, "הכתר" מוכיחה גם בסיבוב המחודש הזה כמה מעולה היא יכולה להיות. באופן לא מפתיע, גם הפעם הפרקים הטובים ביותר שלה עוסקים בדמויות מחוץ לארמון, ובאירועים ספציפיים שההעמקה בהם מצליחה לייצר סיפור שעומד בפני עצמו בתוך המכלול. אחד שכזה מתרחש ב"מריונטות", הפרק החמישי, שעוסק בכוחה של עיתונות לשנות סדרי עולם גם בארמון המלוכה. שניים נוספים שראויים לאזכור הם שובו המבורך של אלכס ג'נינגס לנעליו של המלך הפורש דיוויד, בפרק שחוקר את עברו המפוקפק, והפרק שבו סוף סוף "הכתר" עושה חסד עם צ'ארלס ומלווה את מאמציו לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות של אביו. הפרקים הללו ואחרים מוכיחים שגם בהיעדר דמות פוליטית דומיננטית, יש בכוחה של "הכתר" להתעלות לאיכות עונת הבכורה שלה ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים. הפסיפס של טרגדיות קטנות שהפך את "הכתר" ליצירה שהיא, משתבח ככל שסיפורים חדשים כאלה מתווספים לקלחת.

      מעבר לתסריט וההופעות, "הכתר" הייתה ונותרה אחת הסדרות המרשימות והיפות ביותר לעין שיש לטלוויזיה של 2017 להציע. תג המחיר המפואר שלה בוודאי מסייע להגיע לתוצאות המרשימות הללו, אבל אין בכך להמעיט מהעין של מורגן וצוות הבמאים שלו לאסתטיקה ולפרטים קטנים שהופכים סצנות טובות למצוינות. המסע הפוטוגני ברחבי העולם של פיליפ, ביקורה האופנתי של ג'קי אונסיס-קנדי בארמון, הגשם והבוץ בפנימייה של צ'ארלס - בכל אחד מהם הצבעים והמרקמים כמעט פורצים החוצה מן המסך. ההקפדה הזאת באה לידי ביטוי גם ברגעים "לא יפים", שנועדו להעביר רגש ותחושות. וכך, כשהבעות הפנים של אליזבת משתלבים עם תפאורה ואיפור מדויק, ניתן להזדהות באמת עם אישה בת 36 שמשוכנעת כי הגיעה למשבר אמצע החיים.

      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      גם בעונה פחות הדוקה, "הכתר" מוכיחה יכולת להציג רגעי קסם (צילום: יח"צ)

      גם אוהביה ומעריציה הגדולים של "הכתר" ידרשו להתאזר בסבלנות עד שתתניע ותגיע לגבהים שאליהם הרגילה אותם. זהו מסע מתסכל לעתים, כזה שלא תמיד נעים לצפייה, אבל ההתמדה בו זוכה לגמול הולם - גם אם לא מושלם. אמנם העונה הנוכחית תתקשה לטעון שוב לכתר האיכות של קודמתה, אבל מי כמו בני הארמון יודע - לפעמים המרחק מהכתר עושה טוב.

      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)
      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)
      הכתר עונה 2 (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)