המשחק? נהדר. הכישרון? נפלא. אז למה ההצגה כה בינונית?

הכוונות של רוני ברודצקי ודניאל כהן לוי, בעיבור קובץ הסיפורים "גלגול בפארק אווניו", על הקונפליקטים של הקהילה היהודית בברוקלין, היו טובות. אלא שהביצוע הבינוני ונטול הרגש מאפיל על העבודה המשכנעת של צוות שחקנים ואפילו על נקודה חשובה בנוגע לנשים בקהילה

  • קרקס של יהודים
כפר קטן שבו כולם מרכלים על כולם. מתוך "קרקס של יהודים" (צילום: יואב איתיאל)

למעלה מ-2 מיליון יהודים חיים בניו יורק, שכבר שנים רבות זוכה בתואר "העיר היהודית ביותר בעולם". על פי סטטיסטיקה מ-2014, בברוקלין לבדה, רובע המונה 2 מיליון איש בפני עצמו, 560 אלף הם יהודים – אחד מארבעה. ועדיין, למרות הכול, אותם יהודים, חלק גדול מהם חרדים, חיים בארצות הברית, מדינה של גויים. הם היו רוצים להיבדל ולהישאר במזרח אירופה, אבל במציאות שמכריחה אותם להתקדם טכנולוגית ועם פיצות מקושטות בנתחי פפרוני ועצי אשוח בכל פינה זה לא פשוט.

על בסיס הקונפליקט היומיומי הזה כתב ב-1999 נתן אנגלנדר את קובץ הסיפורים "גלגול בפארק אווניו", ממנו משכו רוני ברודצקי ודניאל כהן לוי שלושה סיפורים מרכזיים – "האחת האחרונה", "רב קרינגל" ו"פאה נוכרית" - והרכיבו את המחזה "קרקס של יהודים" עבור תיאטרון חיפה. בסיפור אחד מנסה גיטה פלוג (לירית בלבן) ללא הצלחה לקבל גט מבעלה ברל (אייל רוזלס); בשני מתמודדת בונה (שרון דנון) עם סירובו של בעלה יצחק (רון ריכטר) לעזוב את בית הכנסת ולעבוד; ובשלישי מנסה רוחמה ליבמן (סיגלית פוקס) להחיות את התשוקה עם בעלה השדכן מנחם (יואב בר לב). הדמויות הללו, יחד עם זו של הקוסמטיקאית נאווה קליין (יעל לבנטל) ומוכר העיתונים הרוסי סרגיי (ולדי פסחוביץ') מצטלבות, כמובן, כי לא משנה כמה גדולה תהיה הקהילה היהודית בניו יורק, ברוקלין לעולם תישאר כפר קטן שבו כולם מרכלים על כולם.

עוד בוואלה! NEWS

אתגר פיזי ונפשי: מי מלווה ותומך בכם כאשר אתם עוברים לדיור המוגן

לכתבה המלאה
למרות ההופעה המוצלחת של הצוות, ההצגה לא מצליחה לרגש (צילום: יואב איתיאל)

מחזה של שתי יוצרות צעירות מחייב סלחנות, אבל גם אמירת אמת. חייבים להודות כי ההצגה שהעלו ברודצקי וכהן לוי בוסרית מאוד. לא ברור מה רוצה המחזה להראות, מה המסר שהוא מעביר ובעצם מדוע בכלל עלה. ברודצקי הודתה כי "הספר מדבר על קבוצה שאין לי קשר אליה – חרדים בארצות הברית בזמן שאני ישראלית חילונית. מצד שני, זה מחזק משהו בתחושת השייכות שלי". הניכור שעליו היא מדברת בולט גם בעשייה. במחזה אמריקאי הדמויות מאוד אמריקאיות, במחזה ישראלי על אמריקאים הדמויות יוצאות לעתים, כמו במקרה הזה, לא אמינות. האבסורד אולי עובר, אבל בצורה מאוד מלאכותית ומאולצת. לירית בלבן היא שחקנית שאני מאוד אוהב ויואב בר לב עושה את מלאכתו כשדכן ליבמן בצורה משכנעת, ועדיין שניהם, כמו שאר הצוות, לא מצליחים לרגש.

נקודה שכן הצליחה לעורר עניין וסיפקה חומר למחשבה היא התייחסותן של הנשים למציאות הנפתלת שבה הן חיות. האישה החרדית של המאה ה-21 בניו יורק מבינה שלמרות סגנון חייה, היא אינה עוד חפץ השבוי בידי בעלה. אחת מקדשת את היופי בחברה שבה קידוש היופי נחשב לחטא, השנייה מנסה להשתחרר מבעל המתייחס אליה כאל רכוש והשלישית יוצאת חוצץ נגד בטלנותו של הבעל, והתמסרותו לאוהלה של תורה על חשבון פרנסת המשפחה. זהו מסר המושמע בקול חלוש יחסית, אבל הוא עדיין עובר.

למרות הבינוניות, יש בה כמה רגעים מבדרים (צילום: יואב איתיאל)

לא הכול גרוע ב"קרקס של יהודים". יש בו מעט רגעי צחוק ותמונות ספורות המלוות בכוריאוגרפיה נחמדה, אך על הכול מאפילה בינוניות המחזה עצמו. הבעיה המרכזית טמונה בכך שכמעט שום רעיון, כל שכן הסיום המינורי, לא באמת עובר, אין אף רגע שעליו אפשר לומר שהוא Fine. ההחלטה של ברודצקי וכהן לוי לעשות עיבוד לא פשוט של סיפורי קובץ למחזה אמיצה, אך נראית נמהרת בדיעבד. נותר רק לקוות שיפיקו לקחים מהטעות הזאת, מאחר שהכישרון שם וגם הרצון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully