איתי זבולון: "רוב הדברים שעושים בטלוויזיה הם משעממים"

האיש שעלה לתודעה הציבורית בזכות יניר האחמ"ש הוא כבר מזמן לא רק תופעת קומית סוריאליסטית. אחרי "ארץ נהדרת", הופעות בחו"ל וכניסה לפריים טיים בסדרה "ויקי ואני" (ערוץ עשר), הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות על התשוקה ליצור ועל הסיכונים לעבור את הגבול

  • איתי זבולון
דוד אברהם
"יניר האחמ"ש הוא מבחינה תודעתית הדבר הכי גדול. אני מפויס עם זה". איתי זבולון (צילום: מיכל שילון)

"זה לא שאני מזוהה עם סדרת ילדים שבה גילמתי אופה שרלטן שמאוהב בנקניק", היא התשובה שעונה איתי זבולון לשאלה אם הוא לא מתבאס להיות מזוהה שוב ושוב עם הדמות הכי מוכרת שלו - יניר האחמ"ש. "עברתי מסע שלם עם יניר", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "כששחקן או יוצר עושה משהו בהיקף גדול, זה הדבר שמרפררים אליו, ויניר האחמ"ש הוא מבחינה תודעתית הדבר הכי גדול, אני מפויס עם זה".

זבולון יכול להיות יותר ממפויס. ארבע שנים אחרי דמותו הוויראלית של אותו דוש נלעג, הוא חובק כעת לראשונה תפקיד ראשי (לצד מגי אזרזר) בסדרה "ויקי ואני" של ערוץ 10, שם הוא מגלם את דדי מתוקי, כותב נאומים מוזר וכובש של חברת כנסת מתחילה בשם ויקי זערור. דדי איננו אמנם דמות פרועה כמו אלה של זבולון המוכרות מהרשת, אבל הוא מביא באמצעותו לפריים-טיים עוד קצת מאותה אווירה קומית סוריאליסטית האופיינית לו. "אם אני צריך להצביע על סוגות - אז אני מאוד אוהב אוונגרד, נונסנס וסוראליזם", הוא אומר.

אלה ז'אנרים שיכולות להיות מאוד מוזרים. עיינתי בתגובות על חלק מקטעי הווידאו שלך, יש הרבה בסגנון של "חחח הזוי". מעליב אותך כשאומרים על מה שאתה עושה שהוא הזוי, או שבשבילך זו דווקא מחמאה?

"מה פתאום מעליב, ממש לא. יש הרבה סוגים של הומור שהם לא בשביל כולם. כשמישהו אומר על משהו 'חחח הזוי' זה מישהו שמביט על זה מבחוץ. מי שזה באמת נוגע בו, יכתוב משהו אחר".

מאיפה מגיעים הרעיונות לדמויות?

"לחלוטין מאינטואיציה. זה בדרך כלל תגובה למשהו שאני רואה וזה יוצא בקול, במשפט. אני אף פעם לא אשב ואחשוב 'מי הוא מתי? הוא סוכן ביטוח, הוא בן 56, הוא אוהב לבגוד'. דמויות מגיעות או מאינטואיציה, או כתגובה רגשית למשהו מכעיס או מעצבן או ממצב גבוה של פיגור ורוח שטות. משם הדברים הכי טובים מגיעים".

עוד בוואלה! NEWS

יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

לכתבה המלאה

זבולון, בן 32, גדל בנווה שאנן בחיפה. מחוגי תיאטרון בילדות המשיך בגיל 20 לסטנדאפ ואחרי הצבא התקבל לבית הספר למשחק של ניסן נתיב, וממנו לתיאטרון החאן בירושלים. עוד בזמן הלימודים החל בכתיבת מערכונים לבמה ומשם נולדו חלק מהדמויות שמככבות היום בקטעי הווידאו הוויראליים שלו. אבל אחרי התיאטרון וההופעות בטלוויזיה ("ארץ נהדרת") ובקולנוע ("מסווג חריג") ושתי להקות פאנק ("ויתרתי", "מיונסה") - זבולון הוא כבר מזמן לא רק "יוצר רשת", אלא יותר בכיוון של שחקן טוטאלי. על עצמו הוא מעיד שתמיד היה כזה, עד שאפילו בשלב מסוים זה היה קצת יותר מדי. "לתקופה ממש התעייפתי מלשחק ולהתחפש, הגעתי לקצה של זה עם עצמי", הוא מתוודה. "אז היום הרבה פחות. פעם הייתי יותר עושה הצגות, מבדר כל הזמן בכל מקום שאני נמצא בו. משחק כל הזמן, הולך ברחוב בדמות של מפגר".

מצטער, אבל זה דורש פסיכואנליזה בשקל - מאיזה אני-עצמי היית בורח עם הדמויות האלה?

"זה לא שעשיתי את זה כל הזמן, זו לא הצהרה נכונה. אבל יש הרבה דברים בנפש האדם שהם משעממים והדמיון יפה להם".

ספר לי קצת על תהליך פיתוח דמותו של דדי והיחסים שלו עם ויקי.

"על הדף יש משהו מאוד שבלוני ביחס בין הדמויות של ויקי ודדי: היא המרוקאית העצבנית והוא האשכנזי הנרפה, אז העניין היה להראות את זה דווקא לא באופן סטראוטיפי. משהו בי וגם במגי, שמשחקת את ויקי, חיפש דרך לשבור את השבלוניות הזו. כדי שזה יהיה מעניין זה צריך להיות עגול ומורכב יותר, שיהיה בזה גרם של אמת ולא רק פארודיה על משהו".

"צריך שיהיה בזה גם גרם של אמת, ולא רק פארודיה". זבולון, אזרזר וצוות השחקנים של "ויקי ואני" (צילום: ענבל מרמרי)

כמה מקום יש לשחקן בעיצוב דמות, לעומת זו שנכתבה על ידי יוצר הסדרה?

"אין תשובה קבועה, אבל במקרה הזה - המון. היה דיאלוג פתוח עם עם טל מילר היוצר (שבעצמו החזיק בעבר במשרה של כותב נאומים, ד.א.) ועם רני סער הבמאי. הם נתנו המון מקום לאינטואיציה המשחקית שלנו להוביל את הדבר הזה".

היו שמועות על כך שוויקי היא בעצם מירי רגב, אבל אני מוכרח להודות שחוץ מזה ששתיהן נשים מרוקאיות אסרטיביות בפוליטיקה, לא מצאתי קווי דמיון ברורים. כלומר, לרגב מוניטין של פופוליסטית רדודה, אבל ויקי לא ממש כזו. אני צודק?

"נכון, אבל אנשים מחפשים אייטמים. משהו בדמיון האנושי תמיד מנסה להגדיר משהו אחד דרך התייחסות לאחר".

מה היה הדבר הכי קשה בעבודה על הסדרה?

"תחושת חוסר השליטה. אתה מצלם סדרה של 13 פרקים ב-23 ימי צילום, ואתה מצלם ומצלם ומצלם 14 סצנות ביום, לפעמים 12 או 15 שעות. מצד אחד זה מחיה אבל מצד שני אתה אומר 'רגע, בואו ניצור, אנחנו מפספסים פה', וזה רגע שאתה יכול להרגיש תסכול או חוסר אונים".

אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

"כן. אני חושב שהסדרה טובה, מבדרת, אינטליגנטית, נוגעת ללב במידה, משעשעת, יש לה המון הישגים".

יש דיבורים על עונה שנייה?

"יש דיבורים, אבל רק בקרוב נדע אם זה קורה".

תמשיך לעשות סרטונים בינתיים? אתה עובד על משהו עכשיו?

"כן, הוצאתי כמה השנה, כמו הטריילר ל'כביסה מלוכלכת'. אני עובד על כמה רעיונות. אני רוצה לעשות מיני סדרה על גרין-סקרין, חזרתי לכתוב דברים לבמה, לעבוד על מחזה קצר או מופע פרפורמנס. אני פשוט כל כך נהנה ליצור, יש חדווה כל כך גדולה ביצירה שאני פשוט רוצה להמשיך ולעשות בזה. מה שהיה כיף ב 'ויקי ואני' זה היה להתמודד עם מורכבות, עם מבנה קלאסי של סטורי-טלינג שיש לו התחלה אמצע וסוף".

להקה אחת נסגרת ואחרת מתחילה (צילום: גאיה סעדון)

אגב סוף, מה קרה עם 'ויתרתי' - להקת הפאנק שלך? התפרקתם באופן רשמי?

"'ויתרתי' (עם יהונתן כספי ונמרוד ליברמן, ד.א.) יצאה להפסקה כשטסתי למקסיקו לפני שלוש שנים. הלהקה לא פעילה אבל אנחנו עדיין בקשר טוב. יש לי להקה חדשה שקוראים לה 'מיונסה' והאלבום שלה כמעט מוכן לגמרי. אלה שירים שנכתבו בזמן המסעות שלי בחו"ל וקצת מאז שחזרתי לארץ, פרוגרסיב פאנק הארדקור גראנג', בלנדר של דברים שאנחנו אוהבים".

אתה מרגיש איזה סימון וי מבחינת קריירה? כלומר, עשית תיאטרון, עשית רשת, עשית סדרה, עשית קולנוע, הוצאת אלבום אולפן. מה עובר לך בראש לצד המחשבות מה הלאה?

"מבפנים זה חצי רנדומלי. כל פסגה שכבשתי בחיים המקצועיים הקצרים שלי, יש בזה משהו מפכח. אתה מתרגש מלעשות קולנוע ואז זה מתחלף ב'אוף לא הביאו חמגשיות'. יש משהו יום יומי בכל דבר, מה שאני מחפש זה את העומק, את ההגשמה, את המשמעות".

את הקמפיין הפרסומי.

"כן, עוד לא הגעתי לקמפיין פרסומי ומפה אני רוצה לנצל את הבמה ולפנות לרבלון, שאני מעוניין לעשות איתם קמפיין כבר הרבה שנים. הם עושים ניסויים בבעלי חיים, נכון?

כן.

"בכל אופן, זה כיף להגיד עשיתי סדרה, עשיתי סרט, אבל כאובייקטים זה לא מספק".

ואיך מיישבים את הסתירה בין יצירה של סרטוני רשת פרינג', שפונים בלי תיווך לצופים, לבין להיות חלק מתעשיית הבידור המיינסטרים הממוסדת? זה לא מתנגש?

"בכל תהליך יצירתי יש איזהו קונפליקט מהותי בין היצירה שהיא מופשטת לחלוטין לבין המפגש עם הגילום שלה שזה ההפקה, זה כסף, זה לו"זים, זה אנשים במשרדים שמעשנים ג'וינטים, והם יוצאים בשבע הביתה והם באלף קבוצות וואטסאפ, והם שונאים את הסוכן הזה והם לא עובדם איתו יותר בחיים! וכאלה.

"יש סתירה, וזה בסדר, כי בלי זה שום דבר לא ייצא לפועל, ובלי דמיון נירקב בקוביות ונהפוך לניאון. האם אני רואה סתירה? כן, סתירה פיוטית. בפרינג' יש יותר חופש ופחות אמצעים, ובמיינסטרים יש יותר אמצעים אבל הוא פחות מעניין ופחות מגניב. האם יש יוצאים מהכלל? בטח. אבל רוב הדברים שאני רואה שיש למיינסטרים להציע לשחקנים הוא משעמם. התוכן בתאטרון הרפרטוארי הוא משעמם ברובו, רוב הדברים שעושים בטלוויזיה - הם משעממים".

"רוב הדברים שעושים בטלוויזיה הם משעממים" (צילום: מיכל שילון)

עד כמה אתה מעורב בענייני תעשיה? מאבקי היוצרים, מעמד תעסוקתי, תקציבי הפקות מקור וכד'?

"אפס. בעיקר כי לא הייתי הרבה בישראל בשנים האחרונות ובאתי רק לביקורים ולעבוד על פרויקטים. אני יכול להחיל את זה גם על המעורבות שלי באקטואליה".

אתה לא קורא חדשות?

"בקושי".

אז בטח לא שמעת שיש מלא הטרדות מיניות בתעשיית הבידור.

"שמעתי".

הטרדת?

"אני מקווה שלא".

נתקלת במקרה כזה, או בסיפורים ושמועות? וגם - למה עולם הבידור מועד יותר לפורענות בהקשר הזה, כי הגבולות אצלכם מטושטשים יותר?

"זו לא תשובה פוליטית מה שאני אגיד, אבל רכילות יש בכל עיסוק, בטח במשחק ובתעשייה קטנה, וכן הגבולות מטושטשים. עובדים על סצנות אינטימיות, ואמנים הם אנשים שהם בקשר עם היצרים שלהם והם צריכים להביע את זה וזה מוסף שמן למדורה. ברור ששמעתי על הבמאי הזה, המנהל ההוא. שמעתי סיפורים".

ועל מי האחריות לדאוג לאווירה עבודה נאותה בתעשייה הזו?

"האחריות היא קודם כל של מי שעומד בראש. יש משהו חושף, לשחקנים שצריכים לתרגם את המאוויים שלהם לזמן ומקום דרך דמות כזו אחרת, וזו אחריות של מי שמארגן את הסביבה הזאת לייצר אותה בטוחה. זו אחריות משותפת לשים גבולות, אבל זה צריך להגיע מלמעלה".

זבולון (צילום: יוגב עמרני)

החברה הישראלי הופכת בשנים האחרונות שמרנית יותר ויותר. זה מורגש בהומור המקומי, לדעתך? הרי היום לא נראה בפריים-טיים דברים כמו "בואו בנים, בואו תגמרו לי בפנים" של החמישייה הקאמרית, למשל.

"כן וחבל. יש קשר בין דאגה ופאניקה וצרכנות לשמרנות, ולתהליך ה"התיימנות" והקונסרבטיביות של החברה. אני חושב שגם האדג' שהמיינסטרים מציע הוא מאוד זהיר ושמרני. יש עופות מוזרים בפריים טיים, כמו 'טלוויזיה מהעתיד' למשל, אבל אין כמעט דברים כאלה".

אני רואה את מולי שגב נאלץ פעם אחר פעם להסביר "הימין בשלטון, אנחנו סאטירה אז אנחנו מבקרים את השלטון". נראה שקומיקאים צריכים היום תמיד להיות במגננה.

"באים למולי שגב בטענות כי הוא מייצג נאורות, ליברליזם וגם שמאלנות באופן מסוים".

ואיפה אתה מבחינת צנזורה עצמית? הנה למשל בארצות הברית, הקריירה של קאת'י גריפין חוסלה פחות או יותר בגלל בדיחה שלא התקבלה יפה, זה הרי יכול לקרות גם בישראל. על מה אסור לצחוק פה? משפחות שכולות? איידס? איפה עובר הקו?

"כשההמון מכתיר אותך, אז יש לך מה להפסיד. אז אתה צריך לתת דין וחשבון. לכל יוצר יש את האחריות לעשות את החשבון נפש שלו, אם הוא זהיר מדי. אני לא אומר שאין מקום לטעם טוב או רגישות. אבל אם אתה מוצא את עצמך פועל רק ממניעים של רייטינג אז אתה צריך לעשות בדק בית. האם אתה עסוק בלתחזק רייטינג, או אם אתה יוצר שלוקח סיכונים".

יש משהו שלא תצחק עליו?

"מין עם עוברים".

תודה ששמת לי את התמונה הזו בראש. וברצינות?

"לא יודע, אין לי משהו כזה. זה נשמע אולי יומרני, אבל בעיני לקומדיה ואומנות אמיתית אין גבולות, אין טאבו, ואין משהו שלא ראוי להתייחס אליו. קומדיה זה אמצעי מאוד חזק לעשות סובלימציה לחוויה הזאת שנקראת חיים".

Mayonesa - Night Has Gone

"כביסה מלוכלכת"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully