מאז 1980 נמצא יקום "מלחמת הכוכבים" במרדף סיזיפי אחרי היורש של "האימפריה מכה שנית". בניגוד לדפוס המקובל לפיו הסרט הראשון בטרילוגיות קולנועיות הוא הטוב ביותר, ההצלחה הגדולה באמת של "מלחמת הכוכבים" הגיעה דווקא אחרי שהסרט המקורי הפך לסנסציה עולמית. "האימפריה" היה כל מה שסרט המשך צריך להיות: גדול יותר, בוגר יותר, מעמיק הרבה יותר וכמובן מפתיע - עם אחד הטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע. לא בכדי, נדרש אאוטסיידר הוליוודי כמו אירווין קירשנר על כיסא הבמאי כדי לגרום לפלא הזה לקרות. החזון של ג'ורג' לוקאס הרי כיוון בכלל ליצור סרט לילדים, ורק בדיעבד הוא גילה להפתעתו שאופרת החלל שלו מדברת אל בוגרים וצעירים כאחד. את כתיבת התסריט לסרט ההמשך העביר לוקאס לכותבת הנובלות הגרפיות לי בראקט, שאת עבודתה (בראקט מתה מסרטן במהלך הכתיבה) השלים לורנס קסדן. המגע הבוגר והאפלולי של התסריט עם של בראקט והבימוי של קירשנר הפכו את "האימפריה" למיתוס שהוא. מאז לא הצליח איש לשחזר את הנוסחה הזאת, בוודאי שלא לוקאס עצמו בטרילוגיית הפריקוול. והנה, אחרי 37 שנים, הסתדרו שוב כל הכוכבים במערך: ההזדמנות הגדולה של "מלחמת הכוכבים" להמציא את עצמה שוב עם "אאוטסיידר" על כיסא הבמאי.
"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" ממשיך כמעט סימולטנית את אירועי "הכוח מתעורר", שהחל את הטרילוגיה החדשה לפני שנתיים. לאחר שהשמיד את הכוכבים הנאמנים לרפובליקה והשתלט על הגלקסיה הלכה למעשה, מנסה המסדר הראשון למחוק סופית את שאריות המחתרת בהנהגת ליאה אורגנה (קארי פישר המנוחה). במקביל, לאחר שאיתרה אותו על אי נידח בכוכב מרוחק, מנסה ריי (דייזי רידלי) לשכנע את לוק סקייווקר (מארק האמיל) לשוב מהגלות ולסייע להצית את אש המרד לפני שתכבה לתמיד. אחרי שגילתה את המשיכה שלה לכוח, הסרט הזה מהווה גם מסע לגילוי עצמי של ריי את כוחותיה ואת מקורותיה, כמו גם את הקשר והמאבק מול קיילו רן (אדם דרייבר), שפותה לצד האפל ומבקש לרשת את מקומו של דארת ויידר. מעל השניים מרחפת דמותו האניגמטית של המנהיג העליון סנוק (אנדי סירקיס), שמטרותיו ושאיפותיו היו מעורפלות למדי עד כה.
כמו במקרה של קירשנר, גם הבחירה של דיסני בריאן ג'ונסון רחוקה מאוד מהדפוס הרגיל של האולפנים. לא זו בלבד שג'ונסון יצר עד כה רק סרטי אינדי מוערכים ("לופר", "בריק") וביים את שני הפרקים הטובים ביותר של "שובר שורות" ("אוזימנדיאס" ו"הזבוב"), מדובר ביצירות אותן כתב בעצמו. לסרטים של ג'ונסון יש תחושה ונראות שונה, טביעת היד שלו ניכרת בכל פריים ותנועת מצלמה. המפגש של יוצר שכזה עם המותג הקולנועי הכי מצליח וממוסחר בהיסטוריה והאולפן החזק והריכוזי בהוליווד, נראה כמו התרסקות שרק ממתינה לקרות. ובכל זאת, הנבואה הזאת לא הגשימה את עצמה. באופן פלאי ושונה לחלוטין מההתנהלות מול במאים אחרים (כמו פיל לורד וכריסטופר מילר, שהתפוטרו לאחר אי הסכמות על חזון), "אחרוני הג'דיי" הוא סרט של ג'ונסון. על השאלה איך הוא הצליח לעשות זאת מול הכוחות שמנגד עוד ייכתבו כנראה ספרים ואולי אף שירים, אבל דבר אחד בטוח: מדובר בסרט "מלחמת הכוכבים" הייחודי ביותר שנראה כאן מזה עשורים.
חובבי "מלחמת הכוכבים" כבר למדו לזהות את הדפוסים החוזרים של סרטי הסדרה. תהליכים שעוברות דמויות מהצד המואר והאפל נראים ברורים מתחילת הדרך, וכבר ב"הכוח מתעורר" נדמה היה שהאופן בו תתפתח הטרילוגיה החדשה צפוי למדי. כאן מגיע היתרון המשמעותי ביותר של "אחרוני הג'דיי": בזה אחר זה הוא מדגיש את כל אחד מהדפוסים הללו, ואז מפתיע ושובר לכיוון בלתי צפוי. מבלי להיכנס לספוילרים, השבירה הזו מתרחשת לכל רוחב הסרט: בבחירות של דמויות, במקומן במדרג הכוח, בהשלכות של מעשים שנדמים מובנים מאליהם ובעימותים הגדולים בין אור וחושך. יתרה מכך, האופן בו ג'ונסון בונה את הסיפור שומר את הקלפים מוסתרים מהצופה, כך שהמשמעות של מהלכים שמתרחשים בתחילת הסרט או באמצעו, נחשפת בהדרגה רק במערכה השלישית. הטכניקה הזאת צובעת לראשונה כמעט את כל הדמויות בסרט בצבעים חדשים. לא עוד אור וחושך מוחלטים, לא עוד נכון ושגוי, "אחרוני הג'דיי" הוא האפור הכי צבעוני בדברי ימיה של הגלקסיה.
לצד האניגמטיות העלילתית, מציג ג'ונסון לראווה את הכישרון הוויזואלי שככל הנראה היה הגורם המוביל בבחירה בו. "אחרוני הג'דיי" כולל כמה מהקרבות היפהפיים בתולדות הסדרה, עם הקפדה מרשימה על מניפת צבעים מרהיבה, כוכבים ויצורים מובחנים וייחודיים, ושליטה מרשימה עוד יותר בסצנות ענק ובאופן שבו המצלמה ממוקמת בכל רגע ורגע בהן. לא מעט מהקרבות בסרטי "מלחמת הכוכבים" האחרונים (בוודאי לאחר תהליך הדיגיטציה השנוי במחלוקת שהעביר אותם ג'ורג' לוקאס) נראים ממוחשבים מעט, ואילו כאן הם נראים שוב חיים, ריאליסטיים, "מלוכלכים" כמו בשדה קרב אמיתי. ישנם כל כך הרבה רגעים שראויים לציון בהקשר הזה, אבל מעל כולם עומדים קרבות הענק שפותחים וסוגרים את הסרט, ועוד קרב חרבות אור זוגי שבסיומו תתקשו שלא לפרוץ במחיאות כפיים. דווקא אופציית התלת ממד מעיבה בהקשר הזה על גודל ההישג החזותי של "אחרוני הג'דיי", ובהחלט אפשר לוותר על המשקפיים ולבחור בהקרנה רגילה.
בנוסף, וחשוב לא פחות מבחינת הישגיו של ג'ונסון, "אחרוני הג'דיי" מתיר לעצמו מידה לא מבוטלת של הומור עצמי מבורך. כך, לדוגמה, אחת הדמויות היותר צעקניות ונוטפות פאתוס מהסרט הראשון, נראית כאן באור הומוריסטי ומגוחך הרבה יותר. זה גם הדין לגבי המפגשים הדרמטיים בין דמויות בסרט, כשההומור מאפשר להוריד מעט את מפלס הרצינות התהומית של הצלת היקום. האיזון הזה כל כך חשוב לסרט, והשמירה עליו אינה מובנת מאליה כלל וכלל. גם הומור "רגיל" ושנון שופע בסרט, לא מעט הודות לשורה של יצורים חדשים וחדשים מעט פחות (אנחנו מסתכלים עליכם, הפורגים ו-BB8), שמעניקים לסרט לב ושעשוע לא פחות מהדמויות הגדולות והמרשימות שלו. וההפתעה הגדולה מכולן בהקשר הזה: "אחרוני הג'דיי" נושא בחובו מסר טבעוני יעיל ומוצלח במיוחד על היחס לכל בעלי החיים ברחבי הגלקסיה.
ההתמקדות בהישגים של ג'ונסון מושכת את הפוקוס מהקאסט הנהדר שעומד לרשותו, אך הם ראויים לכל שבח. דייזי רידלי שדרגה עוד יותר את ההופעה המוצלחה מאוד מ"הכוח מתעורר", ומציפה בריי שלל צבעים וניואנסים שהופכים אותה לדמות מוצלחת אפילו יותר. גם אדם דרייבר, שהיה מעט מעצבן ובכייני בסרט המקורי, עולה כאן מדרגה לכיוון הנבל שהוא אמור וראוי להיות. אוסקר אייזק (פו דמרון), ג'ון בויגה (פין) ולורה דרן יעילים ומרגשים. התגלית החדשה של הסרט, קלי מארי טרן שמגלמת דמות מקסימה בשם רוז, בוודאי תהפוך לפייבוריטית בקרב מעריצי הסדרה. מעל כולם יוצא הלב כמובן אל הגיבורים הוותיקים ששבו לסיבוב מחודש. מארק האמיל מעניק סוף סוף ללוק את הבגרות והחספוס שחסרו לו, ועונה כאן על כל הציפיות שתלו בו. ואחרונה חביבה היא קארי פישר, שהופעתה האחרונה (בהנחה שלא ייעשה שימוש באפקטים ממוחשבים) בסרט "מלחמת הכוכבים" היא הגירל פאוור הטוב ביותר שנראה השנה - ויסלחו הטוענות האחרות לכתר הזה. בכלל, לרשימת ההישגים של "אחרוני הג'דיי" אפשר לצרף את היותו הסרט עם הכי הרבה טקסט לנשים בתולדות סרטי הסדרה, וזה שמציג אותן חזקות ומובילות יותר מכל הסרטים שקדמו לו.
לחובתו של "אחרוני הג'דיי" עומד אורכו המאתגר מאוד (שעתיים וחצי), שלא תמיד מצדיק את עצמו במערכה השנייה והמייגעת מעט. חלק מהקשתות העלילתיות שנטוות בו היו יכולות להתקצר בלי לפגום בהן, והתחושה היא שעריכה הדוקה יותר הייתה הופכת את הסרט סופית לטוב בתולדות הסאגה. בינתיים ימשיכו המעריצים והמומחים להתווכח ביניהם על טיבו ומקומו ההיסטורי, וכמו תמיד רק הזמן יכריע היכן יתמקם בסופו של דבר. אלא שכבר עכשיו אפשר לומר בביטחון שריאן ג'ונסון הצליח במשימה קשוחה במיוחד: "אחרוני הג'דיי" הוא לא רק סרט ייחודי ויפהפה, אלא גם מרגש, חכם, מפתיע ומשעשע, כזה שאירווין קירשנר בעצמו היה מתגאה בו.
