וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בלי מטאפורות, בלי דימויים: "מוות הוא שם המשחק" פשוט עובד

12.12.2017 / 6:03

התרגום העברי חדש לספר המסע הקטלני והמדמם של דן ג' מארלו מ-1962, מציג את ההבדלים בין פשטות ויעילות הכתיבה לבין המורכבות האוטומטית של היום. הרומן הקסום הזה קולח ונטול יומרות, ובתום מספר שעות מהנות הוא יהיה מאחוריכם בלי משקעים ומשמעויות נסתרות

בין המכונאים וחובבי המכוניות יש אסכולה גדולה הגורסת כי רכבים היו פעם קלים בהרבה לתיקון. מערכות המחשוב, ריבוי האביזרים והעובדה שיש באוטו חלקים ש"נועדו להחזיק כל החיים" אבל הם לא, הפכו את מלאכת התיקון לקשה, מורכבת ויקרה בהרבה. אנלוגיה זו ניתן להשליך בקלות על "מוות בשם המשחק", רומן המתח המופתי של דן ג' מארלו.

ב"מוות הוא שם המשחק", רכבים, תנועה בכביש הפתוח ומרדפים הם מוטיב מרכזי. על אף סיווגו כספר מתח, זהו בעצם יומן מסע, מסע של קטל. רוי מרטין, פושע מסוקס שמאס במין האנושי, יוצא לשדוד בנק בפניקס, אריזונה, עם שותפו באני. ברגע האמת נהג המילוט מקבל רגליים קרות והבריחה משתבשת, אבל רוי ובאני עדיין מצליחים להימלט. באני מחזיק בשלל ובורח לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח בתשלומים מעטפות עם החלק של רוי. כשאלה מפסיקות להגיע, רוי מחליט לבדוק מדוע ויוצא לטריפ שגובה מחיר ומקיז הרבה דם.

אז מה הקשר בין ספר מתח להשוואת המכוניות שהוצגה למעלה? הפשטות. כמו כלי הרכב, גם הסיפורים של היום מורכבים יותר, נפשיים יותר, עם חוטי עלילה רבים ומגוונים יותר. כיום, אם הסיפור לא מתרחש במספר נקודות שונות על הגלובוס, לעתים גם בפרקי זמן שונים, המחשבה לגביו היא שלא יחצה את סף הריגוש. "מוות הוא שם המשחק" הוא פשוט סיפור לינארי עם חוט אחד וגיבור מאוד ברור, עם סיפור שבו אין טובים, רק רעים, ועם האלמנט החביב על ספרות ה"נואר": הפאם פאטאל. תמיד תחפש את האישה, בספרי המתח של תחילת שנות ה-60 היא תגיע.

לא ממש ברור בראייה לאחור מדוע "מוות הוא שם המשחק" לא הפך לספר פולחן, אלא יותר לאוצר גנוז של הספרות האפלה. החל מ-1962, 11 שנים אחרי פרסומו של "התפסן בשדה השיפון", רוי מרטין היה אמור להיות בתודעה כגרסה הבוגרת והביצועיסטית של הולדן קולפילד: שונא אדם, מתעב ממסד, סוגר חשבונות עם כל האנשים שגרמו לו עוול. סטיבן קינג קרא למארלו "הקשוח שבין הקשוחים" (Hardest of the hardboiled) והפושע אלברט נוסבאום, שהפך בשנות ה-60 לאחד מעשרת המבוקשים הגדולים של ה-FBI, שאב מהספר השראה לא רק למעשי השוד שלו, אלא גם להפיכתו מאוחר יותר לסופר בעצמו. החברות האמיצה שלו עם מארלו, שהחלה בחלופת מכתבים בהם החמיא נוסבאום למארלו על הרומן, נפרשה על פני יותר משני עשורים, והשניים אף גרו יחד במשך תקופה. הקומפלימנטים האדירים הללו לא הספיקו לרומן הקסום הזה להפוך למשהו שדיברו ועדיין מדברים עליו.

אולי זה הסגנון של מארלו, שכפי שקינג רמז היה קצת יותר ממה שאמריקה המיינסטרימית יכלה לקבל אז. מארלו לא כתב את רוי מרטין, הוא חי אותו. ניתן לראות שהמשיכה שלו לעולם הפשע צידדה בו להפוך את גיבורו לאלטר-אגו שלו. הוא לא ריימונד צ'נדלר ששולח את הבלש לפצח תעלומות, אלא הצד השני - רוצח בעל תאוות דם בלתי פוסקת. סביר להניח שבמציאות הקונסרבטיבית של אז, קול מרדני כל כך קיצוני נבלע במכוון. מארלו הוציא עוד 20 ספרים עד מותו ב-1986, 11 מהם בסדרת "דרייק" שהספר הזה היה מקור ההשראה שלהם. כולם נבלעו בדפי ההיסטוריה.

חייבים להודות שיש גם צד שני ליופי והפשטות של "מוות הוא שם המשחק". ב-55 השנים שחלפו מאז נכתב, האגרסיביות המוחצנת של רוי כבר לא נלקחת היום ברצינות. ביטוי כמו "אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה רכבת" נעלם אי שם באייטיז (אם כי טוב עשה המתרגם יותם בנשלום שהשאיר אותו כלשונו), ו"התנועה בכביש המחורבן הזה ערה יותר מסטודנטית בליל שבת", הוא משפט שעם רמות הסרקאזם של ימינו מעלה לא יותר מגיחוך קל. עם זאת, אסור לשכוח שצורת הביטוי הזאת שימשה אבן דרך לרומנים המשוכללים יותר של היום, ולכן אפשר וצריך לקבל אותה בהבנה, במיוחד לאור העובדה שהספר קולח אפילו יותר בזכותה.

"מוות הוא שם המשחק" הוא סיפור מסע כיפי, אטרקטיבי ונטול יומרות. את הקריאה בו תסיימו כעבור מספר שעות, בלי להתעכב על משמעויות נסתרות ועדיין עם קצת חומר למחשבה. לפעמים אין דבר יפה יותר מהפשטות.

seperator

תשע נשמות / דן ג' מארלו. תרגום: יותם בנשלום. 220 עמודים.

  • עוד באותו נושא:
  • מוות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully