אני אואב את אצמי – עז מה?

טיפוס מעצבן, הריצ'רד אשקרופט הזה. ההליכה המטורפת שלו ברחוב בקליפ של “Bittersweet Symphony”, בה הוא צעד קדימה באובססיביות אגוצנטרית מבלי להסתכל לרגע לצדדים או להיות מוטרד מזה שהוא מתנגש באנשים, היא דימוי מוצלח להשקפת עולמו של אשקרופט. הבחור, ממש כמו בקליפ ההוא, הוא איש עם חזון (שיר מספר שבע בתקליט החדש: “Man on a Mission”). ובתקליט הסולו השני שלו, “Human Conditions”, הוא יכריח אתכם לשבת ולהקשיב טוב-טוב למה שיש לו להגיד. ושלא תעיזו לקום לפני שהוא יסיים, אחרת הוא ייכנס בכם!

אשקרופט, מאסכולת ג'ייסון פירס מספיריטואלייזד, לוקח את עצמו ואת הרגשות שלו מאוד-מאוד ברצינות. אחר כך הוא משליך אותם על האנושות כולה - שימו לב לשם האלבום היומרני. אשקרופט תמיד מזכיר לי את הרגעים המביכים האלה, כשאתה מסטול ומתחיל לחשוב על העולם ובטוח שעלית על משהו גאוני, על האמת הצרופה. למחרת אתה קם אחר הצוהריים כמו איזה טמבל בתוך הרוק של עצמך, ולא מאמין איזה פדיחות עשית בלילה לפני.

הבעיה היא שאשקרופט אף פעם לא מגיע לשלב הזה. הוא כל כך יהיר ומאוהב בעצמו, שהוא ממשיך להאמין לעצמו. ומה האמיתות המדהימות שהוא גילה? שאהבה עדיפה על שנאה (“Check the Meaning”), שאנחנו נקודה קטנה ביקום הגדול (“Science of Silence”), ושאר תובנות אינפנטיליות. וכל זה נראה לו כל כך חשוב, שהוא צריך להדגיש כל אמירה בתזמורתיות בומבסטית ובשירים ארוכים יתר על המידה, שבעיקר חוזרים על עצמם עם הרבה מאוד קריאות עידוד מז'אנר ה”C'mon now baby” האשקרופטי המוכר.

המסע הרוחני שאשקרופט מאמין שהוא מעביר אותנו ב”Human Conditions” (כולל הטאבלה של טלבין סינג להגברת הרוחניות) הוא לא יותר מאשר אסופת שירים שנופחו הרבה מעבר לפרופורציות הרצויות, עד לשיא שמגיע בשיר האחרון, “Nature is the Law”, בו מתארח בריאן וילסון בכבודו ובעצמו. מפעם לפעם אפשר למצוא אצל אשקרופט איזה רגע מרגש - זה לא שיש לנו לב מאבן או משהו - אבל רוב הזמן קשה להשתחרר מההרגשה שאשקרופט הוא סתם איזה דייויד גריי כזה, שעושה רוק אמצע הדרך עם קצת פולק וקצת קאנטרי, רק שבניגוד לגריי הוא התברך בלוק שאוהבים לצלם לשערים של האן.אם.אי. אה, והוא גם היה פעם הסולן של ה-Verve, שדווקא היו בכלל לא רעים.


“Human Conditions”, Richard Ashcroft, הליקון