חננה

למזלי הגדול, להקרנה של הסרט "הארי פוטר וחדר הסודות" הגעתי לא מוכנה. לא מוכנה, זאת אומרת - עד אותו יום הקרנה גורלי התעקשתי להמשיך ולשחות נגד הזרם, כיסיתי את עיני והצלחתי לא לקרוא ולא לצפות באף תו מקורותיו של אותו ילדון ממושקף; נופפתי בכוח באחרון דגלוני מועדון "לא מעריצי הארי פוטר".

בשבוע שעבר שמטתי את הדגל והצצתי לראות על מה מדובר. מפאת יושרי המקצועי, מיד לאחר הצפייה במופע הקולנועי החדש, פצחתי בעבודת תחקיר מעמיקה שבמהלכה צפיתי בפוטר הראשון ("הארי פוטר ואבן החכמים") וקראתי לא מעט מכתביה של אותה ג'יי.קיי רולינג. או אז גיליתי עד כמה היה הסבל שלי קטן בהשוואה לסבלם של אלה שיגיעו אל הסרט מוכנים.

כל מי שראה את הסרט הקודם, עלול לחוות הפעם התקף דז'ה וו קטלני. מלבד כמה הבדלים קטנים, זה פשוט אותו סרט! הארי מתעורר בבית הדודים הרשעים, מישהו בא לקחת אותו מהם לבית הספר לקוסמים, הוא עובר באותה סמטה ודרך אותו קיר, בבית הספר יש משהו שאסור לו לעשות, הוא עושה את המשהו הזה, בדרך פוגש כמה מפלצות, מתעופף על מטאטא, מנצח במשחק קווידיץ, מתפעל מכמה קסמים, מנצח את וולדמורט הרשע, פותר את התעלומה, מציל את המצב וכולם שמחים. נכון שילדים באיזשהו גיל אוהבים חזרות (תופעת ה-עוד הפעם! עוד הפעם!), אך אם זו המטרה, הייתי ממליצה לאחים וורנר לחסוך טרחה ופשוט להקרין את אותו סרט שוב ושוב תחת כותרות שונות.

בהשוואה לספרים, אין טעם לשטוח את כל מה שכבר נאמר, רק אסכם ואומר שאין ספק בכך שהקולנוע מרדד ומאבד את המשמעויות הכתובות, וגרוע מכל - גונב לילדים ולמתיילדים את האפשרות לדמיין ולפנטז עם הספר. הרי ברור עכשיו לכולם איך הארי פוטר נראה - הארי פוטר נראה כמו דניאל רדקליף (זה לא אומר שאסור לעבד ספרים לקולנוע, רק שרצוי לעשות את זה בטעם).

תהרגו אותי, אבל באופן כללי אני לא מצליחה להבין מה כל כך מיוחד בקוסם הקטן הזה ובמה הוא כל כך שונה מכל סיפור אחר על הגבר – המערבי (הקטן) והלבן, טוב הלב, המקסים והחכם, שמציל את העולם בעוד השמנמנים נדפקים והרשעים נשארים רשעים וטיפשים ולא לומדים לקח עד עצם היום הזה. סיפור במובן הכי בנאלי של המילה, והמבטא הבריטי לא הופך אותו ליותר תרבותי.

והסרט - הסרט הזה הוא קולנוע במובן הכי פרימיטיבי של המילה: זאת אומרת, מופע ספקטקולרי, קרקס, שואו ולא יותר. בדיוק כמו האנשים שבאו להציץ אל קופסאות הפלא של תומס אדיסון בירידים, כך אנו באים לצפות בהארי פוטר: וואו! מכונית מעופפת, וואו! שורשי דודא שנראים כמו עוברים צווחניים, איזה עכביש ענקי! העלילה, אם היא בכלל קיימת, משמשת כתירוץ עלוב לכל אלה.

בזכות ההזדהות, אנחנו והארי חולקים נקודת מבט אחת: כשהמבט הנדהם על פניו שואל (האהבל לא מפסיק להתפלא על כל קסם, למרות שזה כבר הסרט השני) "איך הגיע שדון הבית המצחיק הזה לחדר שלי?", אנחנו שואלים "איך לעזאזל הם עשו את זה?" (עבודת מחשב והרבה כסף, כמובן). וכשהארי הקטן נמצא בסכנה מוחשית, ואפילו כשהוא חושב שהוא הולך למות, לא אנחנו ולא הוא באמת מאמינים לזה. אנחנו יודעים שהוא ינצח, הוא חייב לנצח - הסרטים הבאים כבר בדרך.

אני מודה, זה לא שכלל לא נהניתי לאורך הפרומו של כמעט שלוש שעות הזה. בהחלט יש בו משהו מפתה - האפקטים, התפאורה המרהיבה והמוזיקה הדרמטית הופכים אותו למופע קסמים מניפולטיבי ששואב אותך לתוכו וגורם לך לבקש עוד. כמו, נגיד, קוקה קולה. חבל שבבית הספר שלנו לא מלמדים שיעורים בהתגוננות נגד קסם אפל.