אלבום

פנים. ערב. היא והוא.
זמן: עתיד קרוב.

היא: ניקיתי את האלבום הישן שלך ופתאום נפל ממנו תצלום של אביך במדים של הצבא הישראלי מאז. מיד אפשר היה לראות. המדים מתקופת הכיבוש.
הוא: מצטער. הייתי צריך להשליך אותו לפח.
היא: שיקרת לי.
הוא: אני מצטער.
היא: אמרת ששיחררו אותו בגלל כושר לקוי.
הוא: כן.
היא: הוא היה חייל בצבא הכיבוש! הוא היה ליכודניק!
הוא: הוא לא היה ליכודניק.
היא: הוא היה חייל בצבא הכיבוש! איך אני אוכל עכשיו להסתכל בו בעיניים? איך אוכל לשבת איתו ליד שולחן אחד?
הוא: אבל הוא היה סתם חייל. הוא לא היה קרבי. הוא לא הרג אף אחד.
היא: הוא שירת בצבא הכיבוש.
הוא: אבל אז כולם שרתו בצבא. זה היה שירות חובה.
היא: לא כולם שרתו. הדתיים לא שירתו, והסירובניקים לא שרתו והחולים והמשתמטים.
הוא: ההורים שלך שרתו.
היא: ההורים שלי לא שרתו. אבא סרב ואמא הלכה לשירות לאומי. אבא ישב בכלא.
הוא: זה מדהים מה שקורה כאן. עם מי שאתה לא מדבר עכשיו, ההורים שלו סרבו, ולסבא שלו היתה אסתמה. אז אם כולם סרבו, מי בכלל שירת בצבא המחורבן ההוא? מי ירה בנשים ובילדים? מי עינה? מי הרס בתים? מי גירש? פתאם כולם נהיו לי סירובניקים ובנים של סירובניקים ובנים של בנים.
היא: יש לנו בעיה.
הוא: מה את רוצה? הוא אדם זקן. חוק ההתיישנות. אני מודה שהוא לא ממש בן-אדם נחמד, אבל הוא זקן וחולה, והוא אבא שלי.
היא: ויש דבר כזה שקוראים לו אשמה ונשיאה באחריות.
הוא: אני לא מרגיש אשם! את יודעת שלפעמים את כזאת קרציה? אני לא מרגיש אשם! אני לא הייתי שם ואני לא בדיוק יודע מה קרה שם. אנשים מדברים, בסדר, ויש דעות לכאן ולכאן. אז למי להאמין? בכל אופן, אני לא מרגיש אשם, ומה שנוגע לנשיאה באחריות, בסדר, אז האחריות שלי היא לכך שעוד פעם לא יקרה דבר כזה. אני מקווה שבזה סגרנו את הנושא. אני לא רוצה לדבר על זה.
היא: מצטערת, אבל אני לא יכולה לראות את אבא שלך. רק המחשבה על כך עושה לי בחילה.
הוא: אין מה לעשות, ת?ת?ר?ג?לי. בסוף כולם מ?ת?ר?ג?ל?ים.

(אמיר אוריין, תל-אביב, נובמבר 2002)


הקטע פורסם בקבוצת הדואר האלקטרוני של משפחת תיאטרון החדר