תחת הכותרת "גדולות ביפן" ישודרו בשישי בערוץ יס פלוס שני סרטים תיעודיים בבימויה של קים לונגינוטו הבריטית - "מאבק נשי" ו"נערי שינג'וקו". שני הסרטים מתעדים תת-תרבויות יפניות, של נשים שחורגות מהתפקיד המסורתי שיועד להן בדרך למימוש עצמי. בסרט הראשון מדובר על זירת היאבקויות אגרסיבית במיוחד, בשני על מועדון של דראג קינגס/טרנסקסואלים.
"מאבק נשי" מתמקד ב"גייה יפן", קבוצת היאבקות נשים פופולרית. הסרט נפתח בסצינות מזירת ההיאבקות - סצינות אלימות בטירוף, שלא מבהירות מה הם בדיוק החוקים של ההיאבקות הזו, ואם יש בכלל כאלה. המתאבקות מרסקות זו את זו, משפריצות דם ומציתות אחת את חברתה בדרך אל הניצחון הנכסף. בקהל שואגים עדרי ילדות עם גשר על השיניים, שמעדיפות להעריץ את המתאבקות הרצחניות על פני גיבורת המנגה ג'יג'י.
הקרבות של "גייה יפן" רחוקים מרחק שנות אור מהקאמפיות הסטרילית של קווין ואן אריק וחבריו לזירה מהאייטיז. אמנם גם כאן הלוחמות נוצצות וטווסיות, אבל הקרבות שלהן מזכירים יותר מהכל קרבות אדם ברבריים-עתידניים בכוכבים מרוחקים שאליהם הגיע צוות הסטאר-טראק במסעותיו בגלקסיות עשויות קרטון ביצוע. אחרי סצינות הפתיחה נחשף בפני הצופה העולם שמאחורי הזירה - מחנה האימונים לבנות שעליו שולטת ביד רמה מאמנת בוצ'ית בשם צ'יגוסה. הבמאיות מתמקדות בשתי החניכות החלושות במחנה, שעוברות מסלול אימונים מפרך בדרך "להפוך למישהי שמבחינים בה", כפי שהן מגדירות את זה.
הסרט מתעד את דרכן רוויית ההשפלות והעינויים, כשהשאלה "למה" לא נפתרת לגמרי. גם אספקטים אחרים של השתתפות בטקס האלים הזה עומדים תלויים באוויר. בדומה לצעירים שעוברים השפלות ועינויים פיזיים דומים בהכנה לצבא או בטירונות, גם כאן לא ממש הצלחתי לרדת לסוף דעתן המאזוכיסטית. הסרט לא מציג את האלטרנטיבה לקיום שהן בחרו בו, כלומר, איך זה לחיות כאשה ביפן בלי להיות מתאבקת, מאיזה קיום הן בורחות או ממה הן נמנעות. בלי ההקשר, החברה שממנה נמלטו, נותר בעיקר לספוג את האגרוף ולשאוף את ריח הדם.
"נערי שינג'וקו" מספר על קהילת ה"אנבי" - נשים מבחינה ביולוגית שחיות בזהות גברית. גיבורי הסרט הם טטסו, גייש וקזוקי, שלושה אנבים שעובדים כמארחים במועדון הניו-מרלין בטוקיו, מועדון שבו כל המארחים הם אנבים והלקוחות הן נשים הטרוסקסואליות שמעריצות אותם. האנבים מבדרים את הלקוחות ומעודדים אותן להזמין משקה נוסף. שלושת הגיבורים מדברים בפתיחות יוצאת דופן על חייהם, על יחסם לגופם, יחס המשפחה אליהם ועל חיי הזוגיות שלהם, כשבין הראיונות אפשר לראות צילומים ממועדון הניו-מרלין, כולל ביצועי קריוקי של האנבים.
גם בסרט הזה לונגינוטו מתעלמת מהעולם החיצוני לעולמם של האנבי, אלא שכאן זה יוצר אפקט שונה, של רגישות כלפי המתועדים. תיאור הקיום האישי שבין הג'נדרים מספק קונפליקטים רבים ומורכבים, גם בלי לשאול עוברי אורח שמרנים מה הם חושבים על הסוטים האלה. מה שאומר שעל האיסורים וההבניות המיניות הייחודיים לחברה היפנית לא ממש מדברים במפורש בסרט, אבל מתקבל הרושם שהתרבות השמרנית-מסורתית-מודרנית הזו מספקת הרבה יותר מרחב ומשבצות לגיטימיות או חצי לגיטימיות לקיום ג'נדרי שסוטה מהנורמה מאשר במערב.
העובדה שהכותרת הגמישה "אנבי" יכולה לכלול בתוכה את מה שאצלנו ייכנס למגירות ספציפיות יותר של בוץ' או דראג קינג או טראנסקסואל, מלמדת אולי על מרחב פעולה גדול יותר של האנבים מול הגדרות המיניות של החברה היפנית. האנבים מדברים על כל זה בחופשיות ומצליחים לגעת ולרגש, והסרט נגמר מהר מדי גם בצפיה שנייה ומשאיר טעם לעוד קריוקי ובכלל.
עם כל השוני, שני הסרטים מתעדים משבצות שבהן נשים יכולות לחרוג מהתפקיד שיועד להן מראש, כשלכל חריגה כזו יש מחיר: מול המחיר שמשלמות בנות "גייה יפן" (200 כפיפות שמיכה לארוחת בוקר וסשן בעיטות לפנים לתה של ארבע), המחיר שהאנבי משלמים הוא מחיר הנידוי החברתי, שכן מחוץ ל"ניו-מרלין" הם מתמודדים עם יחס אמביוולנטי של משפחה ובנות זוג.
* "נערי שינג'וקו" - שישי ב-21:00 ביס פלוס, "מאבק נשי" שישי ב-21:55 ביס פלוס
אל תעזבי אותי עם עצמי
21.11.2002 / 15:56