ב-1992 יצא ספרו של ניק הורנבי "קדחת המגרש" וחולל את המפץ הגדול ביחסי כדורגל ואמנות. עד אז ספרי כדורגל היו אינפורמטיביים או בדיוניים, והנה פתאום בא לו צעיר אנגלי מחוצף מיציעי אצטדיון הייבורי בצפון לונדון, ומספר על התשוקה הרומנטית שלו לקבוצתו ארסנל. הספר נחל הצלחה בלתי רגילה משום שהוא פרט על מיתרים שאוהדי הכדורגל אולי הכירו, אבל לא העזו לכתוב עליהם ספר. מיליון עותקים נמכרו בממלכה המאוחדת לבדה ועוד רבים נחטפו במדינות אחרות, כולל בישראל.
מה שעבד להורנבי בספר לא כל כך הצליח לעבור למסך. אם "אהבה על הדשא" בגרסה המקורית שיצאה ב-1997 בכיכוב קולין פירת' עוד הייתה נסבלת, הסרט האמריקאי בכיכוב ג'ימי פאלון ודרו בארימור היה אחד הגרועים שעלו על מסכי הקולנוע בעשורים האחרונים. בשני הסרטים הקונספט לא ממש עשה את העבודה, ובימים אלה הוא נבחן שוב בתיאטרון הקאמרי עם העלאת ההצגה "אגדת דשא" שכתב שי להב וביים רוני ניניו.
ב"אגדת דשא" יש שני גיבורים דודי "לייבו" לייבוביץ' (שמואל וילוז'ני) והקבוצה שהוא אוהד מילדות, הפועל חיפה. השנה היא 1998. לייבו, גבר חולמני והזוי שחולה על מוזיקה ישראלית ובמיוחד על "צמד הפרברים", שוכל את אביו ובדיוק כשהוא חושב שלא יכול להיות יותר גרוע, במהלך השבעה מודיעה לו רעייתו ענת (שרה פון שוורצה) כי היא עוזבת אותו. במקביל לדרך החדשה שאליה הוא יוצא, הוא רואה עם חבריו ליציע גרשון (שלמה וישינסקי) ופופאיי (יואב לוי) כיצד הקבוצה רצה לעבר תואר אליפות היסטורי. אישה בשם נילי (תמר קינן) שנכנסת לחייו של לייבו מסבכת את העניינים והסיטואציה החדשה מציבה אותו בפני בחירות קשות.
כשהורנבי כתב את התסריט ל"אהבה על הדשא", הוא לא האמין בכוח הרומנטיקה שבין גבר לכדורגל ותיבל גם עם סיפור של רומנטיקה אנושית. הזהירות הזאת לא עבדה, ואם בהתחלה עוד ניתן היה לחשוב שלהב וניניו יצליחו להעלות קצת את הרף, עד מהרה התברר שגם הם לא עמדו במשימה. מחצית השעה הראשונה הייתה טובה, מרגשת ומצחיקה ודווקא היא זו שמבליטה את הכישלון.
מדוע? משום שמחצית השעה הזאת עסקה בכדורגל והחיבור הרגשי הצליח לעבור. הטריו הגברי עבד מצוין וכשפון שוורצה, שחקנית טובה מאוד שלא קשורה למחזה הזה בשום דרך אפשרית, יצאה מהתמונה, זכינו לדקות משעשעות. כשהם מייצגים שלושה דורות של אוהדים, וילוז'ני-וישינסקי-לוי הסבו עונג רב עם ג'סטות ודיאלוגים שכל אוהד כדורגל אמיתי מתמסר אליהם. לוי הוא שחקן שמאז ומתמיד חיבבתי והפעם עוד יותר, משום שהאישיות שלו תפורה על הדמות של פופאי עובד נמל כרסתן, צעקני, טוטאלי, הכי אולטראס במובן הטוב והאותנטי של המילה. וישינסקי מצליח להעביר בנאמנות את מהותה של הפועל חיפה, קבוצת פועלים אשכנזית שסובלת מרגשי נחיתות בשל עליונותה של היריבה העירונית הבכירה. על השניים מנצח וילוז'ני עם הרבה חן של גיבורים גלותיים ובדיחות קרש שתמיד מצליחות להצחיק.
ברגע שהסיפור נזנח מכדורגל לטובת הרומנטיקה הכול נגמר. הוא הופך להיות משעמם ובינוני ללא שום ערך מוסף, עם סיום מופרך בקנה מידה אפי. סרטי "אהבה על הדשא" הציבו רף נמוך למדי, שעד שיוכח אחרת משמש תקרת זכוכית בשילוב של כדורגל ואהבה. גם "אגדת דשא" לא מצליח לשבור את התקרה הזאת, וחבל כי היה לו דווקא פוטנציאל לא רע בזכות הנראטיב הראשוני שהציב, הומור הכדורגל המצוין, העריכה המוזיקלית של Studio Avi Channel (הבחירה של להב ב"צמד הפרברים" היא הברקה) והאנימציה המשובחת של ירון שין.
לפעמים המציאות כותבת את הסיפור. בגרסה האמריקאית של "אהבה על הדשא", הגיבור הוא אוהד בוסטון רד סוקס שלא לקחה אליפות 86 שנה. רצה הגורל, ולאחר סיום הצילומים זכו הרד סוקס בתואר ומהות הסרט השתנתה. את "אגדת דשא" כתב להב לפני שהחלה העונה בליגת העל, עונה שבה חזרה הפועל חיפה לצמרת לאחר שנים רבות. זו יכלה להיות נקודה חזקה ורבת משמעות אילו החיבור הרגשי שניסה הכותב ליצור היה עובר מהבמה אל הצופים.
