אילי גורליצקי גם נכנס לרשימה?

אם אחשוף במבוכה מסוימת ש"תמונות קצרות" מתח את את הגבול הברור, החד משמעי, ביני ובין העשייה הקולנועית הראויה וש"האנקי דורי" סימן עבורי את מיקומי המדויק על מפת (חוסר) הכישרון המוזיקלי, יהיה לי הרבה יותר קל להגיש את רשימת הספרים שמחקו ממני כל זכר של ביטחון עצמי, נישלו אותי לשנים הקרובות מכל חלקיק של אמונה בדבר איזשהו ניצוץ שקיים בי. אני אמנע מזה כרגע,
אבל אני מואיל לבשר ש"המוטבים" של יוסל בירשטיין (תרגום חדש מיידיש של מנחם פרי בהוצאת הספריה החדשה) הצטרף לרשימה הזו והגדיר אצלי מחדש את רף היכולת של אמנות שזירת הסיפור.

במרכזה של העלילה סניף בנק מקומי בעיר התחתית של חיפה, המרכז אוסף של דמויות ססגוניות - רובן ככולן מבוגרות מאוד, שייכות לדור מלחמת העולם השנייה - מתוך איזושהי תקווה להתעוררות פיננסית בעזרת סחר במניות, להיט עממי חדש בשוק הכלכלי בישראל של סוף שנות השבעים.

בירשטיין מצייר פורטרט גרוטסקי מאוד של הגיבורים שלו. הוא מדגיש את האובססיה שלהם לעת זקנה לאספנות, לתיעוד, להתעסקות בשולי, רק לשם ההתעסקות עצמה, בשביל הפורקן. ההנגדה בין העבר הכבד, הבעייתי, שדור ניצולי השואה נושא עימו, ובין הקלילות והשטחיות שבגחמות שלו בהווה מייצרת בסיפור את האפקט הקומי המדהים שלו.
כל דמות נקשרת לאט-לאט, בדרכה שלה, אל אנשי הבנק, ומכאן מתחברת לשאר הדמויות, בתוך שהיא מוצאת בהן את הדומה לה, את השונה ממנה ובעיקר את מה שהיא שונאת בעצמה. המתקבל הוא פסיפס
נרטיבי מבריק שמתחיל ומסתיים באותה נקודת זמן.

"שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו. הלוי הבטיח לו בשורה טובה בעניין המניות שלו, והוא פרץ בצחוק", כך נפתח הסיפור. יש כאן דמיון עז מאוד, שקשה שלא להיווכח בו, למילים הפותחות את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי: "אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר...". מעניין הוא ששני הספרים נכתבו בארץ פחות או יותר במקביל (אמצע שנות השבעים), ואפשר למצוא בהם נקודות השקה מבחינה מבנית ורעיונית. הקריעה הברוטלית לגזרים של קו החיים, שפותחת את שני הספרים האלה, וההפניות החוזרות ונשנות ביניהם במהלך הקריאה מתפקדות כתצוגת תכלית מצוינת ליכולת של שני כותבים אלה להפיק מחומר אנושי דומה תוצרים מופתיים כה שונים ברוחם.

סיכוי טוב שבקרוב אשלוף את שבתאי מן המדף. גם הוא ברשימה.