את סיום צילומי העונה הראשונה של "תאג"ד" חגגה שירה נאור בדרך מקורית כמעט לא לישון בלילה ולהתעורר עם שחר כדי להגיע לצילומי הסדרה החדשה בהשתתפותה, "שבאבניקים", שעלתה בשבוע שעבר ב-HOT. ככה זה: כשאת אחת השחקניות העסוקות הצעירות בטלוויזיה הישראלית ונוסף לסדרות שהוזכרו יש לך ברקורד גם את "לה פמיליה", "שוסטר ושוסטר", "סוסי פרא" ועוד, יש לכך גם מחיר בשעות שינה.
"אחרי שישים ימי צילומים של 'תאג"ד', סיימתי לצלם במבוא חרון בחצות ובחמש בבוקר כבר אספו אותי לירושלים, לסט צילומים אחר", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות לרגל עליית הסדרה החדשה והמדוברת בהשתתפותה. "כשחזרתי הביתה, עוזרת הבמאי התקשרה להגיד 'נתראה מחר, תבואי באנרגיות טובות' ופשוט התחלתי לבכות. הייתי מפורקת מעייפות. לא ידעתי איך להכיל את כל האמוציות הללו בבת אחת ואם אני מסוגלת להתמודד עם כל כמה שלקחתי על עצמי. זה היה שיעור באחריות שאת מקבלת כשחקנית כשנותנים לך הזדמנויות גדולות. רצית להתקדם ולקבל תפקידים טובים? מצוין, תעבדי קשה. אנשי הצוות האחרים לא יודעים מה עבר עלייך ואיפה היית קודם. את צריכה לספק את הסחורה שלך ולהיות במיטבך, כי זו העבודה שלך".
ונאור, בת 24 כיום, אכן מספקת את הסחורה במיטבה. לא פלא שהיא עובדת מגיל שמונה וגם כעת פרצופה מלא ההבעה ממלא שוב ושוב את המסך שלנו, ואת קולה אפשר לשוב כמדבבת בשלל פרויקטים, מ"דורה" האגדי ועד "מכוניות 3" הטרי. עם זאת, עד כה לא היתה חלק מגל היצירה העכשווית על החברה הדתית והחרדית, שהיא מצטרפת אליו לראשונה ב"שבאבניקים", בה מציג אלירן מלכה את סיפורם של פרחחים חרדים, שבין השאר מכלים את זמנם ברביצה בבתי קפה, ממש כאילו היו משוררים תל אביבים. השחקנית הצעירה מגלמת מלצרית חילונית שמכירה שם אחד מהם, ורוקמת איתו קשר שהולך ומתפתח לאורך פרקי הסדרה.
בדומה לה, גם לדמות שהיא מגלמת כאן קוראים שירה, ולשתיים יש מכנה משותף נוסף: "גם אותה וגם אותי, זרקו לתוך מסורת יהודית שאנחנו לא מכירות מהבית שלנו. אני בן אדם שאין לו שמץ בתחום, חוץ מלהדליק נר חנוכה ולעשות בר מצווה. סצנת ארוחת השישי היתה הפעם הראשונה בה נכחתי בקידוש מתחילתו ועד סופו, ולימדו אותי ליטול ידיים בדיוק כמו שמלמדים את הדמות", אומרת השחקנית, שנולדה בלוס אנג'לס, בה היא שוהה גם כיום, ובילתה את רוב חייה בתל אביב. " ממש התרגשתי. זו היתה חוויה מאוד חיובית ומעניינת. כיף ללמוד תרבות מחדש".
"לא נעשה ספוילרים", היא ממשיכה, "אבל יש פרק שאני זוכרת איך קראתי את התסריט שלו בבית וחשבתי לעצמי שבזכות הכתיבה הטובה, הצלחתי להזדהות עם אקט בעייתי של חבר'ה חרדים, שאם הייתי קוראת עליו בעיתון הייתי זועמת וקוראת לו כפייה דתית, אבל כשהכרתי את המניעים ואת המורכבות יכולתי להזדהות עם משהו שבנסיבות אחרות הייתי מגנה. זו ההוכחה שאם היינו עסוקים בלהכיר אחד את השני ולא בלהיות כפופים לפוליטיקאים שמנסים ליצור ריחוק ושסעים, היינו נהנים מזה יותר".
כרגע, נמצאת נאור במקום רחוק מן החברה הירושלמית שמתוארת בסדרה עיר הולדתה לוס אנג'לס, בה אביה עובד גם כיום. כיוון שזה המקום בו התחילה התנועה החברתית החשובה של 2017, ובגלל שהשחקנית גילתה מודעות לנושא עוד לפני כן, אני שואל אותה איך הדברים נראים משם ובפרספקטיבה של זמן.
"כל נושא הפמיניזם נכנס לחיי בשנתיים האחרונות כאילו שהתעוררתי מתרדמת ארוכה ואמרתי 'היי, מה קורה פה?!", היא אומרת. "כל החיים הייתי בחורה חזקה שתמיד מרגישה נוח בסביבת גברים, אבל כשהתבגרתי והתחלתי לעבוד בעולם האמיתי, גיליתי שאמנם אני חזקה, אבל זה בתוך יחסי כוחות בהם אני תמיד נשלטת על ידי גברים, והם מי שקובעים בסוף. קח גבר ואשה שיש להם אותו מעמד בעולם התיאטרון, ולך תבדוק מי מרוויח יותר.
"לא פעם, יצא לי להתלונן על אי תקינות או נוחות בזמן הצילומים. למשל, על הצורך להשתין באמצע השדה כי לא אמרו מראש שאין שירותים. התגובות תמיד היו 'יו, זאתי, אי אפשר לעבוד איתה', ואז מה עם אני בשמלה ובמחזור ולא בא לי להשתמש בעלים? אבל ככה זה. זה קרה לי וגם להרבה שחקניות אחרות. כשנשים פותחות את הפה שלהן תמיד תמיד יראו בהן קוטריות, קשות לעבודות, לא נעימות, מפונקות, בלתי נסבלות וכיוצא בך, אבל אם גברים עושים את זה רואים בהם מקצועניים. לכל הפחות, אני אסירת תודה על כך שאני חיה בתקופה הזו, בה העולם התחיל לפקוח את העיניים ולהבין כי מה שהיה קודם הולך להשתנות. הדרך ארוכה, אבל השינוי הזה מתחיל עכשיו".
אחרי שגם בישראל התחיל רצף חשיפות על הטרדות ותקיפות מיניות, היו כמה צייצנים מן החברה הדתית או החרדית שכתבו כי בדיוק בגלל זה יש אצלם איסורים שונים על אינטרקציות בין גבר ואשה שאינם נשואים, כדי למנוע את מה שקורה שוב ושוב בחברה החילונית. הסדרה קצת מהדהדת את הנושא הזה, אז תהיתי מה את חושבת על האמירות הללו.
"זה שטויות במיץ. כאילו שחסרים סיפורים על הטרדות מיניות בישיבות ועל פדופיליה והדרת נשים ומה לא. די כבר עם התירוצים. אני לא מבינה מה כל כך מסובך בלהבין מה מותר ומה אסור. אנחנו נשמח לקבל מחמאות על איך שאנחנו נראות, אבל לא מכל אחד: לא מהבוס, לא מן המלהק באודישן ולא מבחורים רנדומליים במכונית שצועקים לך 'איזה תחת' כשאת עומדת במעבר חצייה נבוכה ומחכה שיתחלף כבר לירוק. תפסיקו לזלזל בעצמכם עד כדי כך שאתם חייבים שיסבירו לכם את עשרת הדיברות איך להתנהג לבחורה. אם זה בכל זאת לא ברור לכם, אין בעיה, תשאלו את אמא שלכם, אחותכם או החברה הכי טובה שלכם. הן בטח יעזור לכם יופי".
כיוון שנאור נמצאת בצד השני של העולם וכדי לא לסמוך על איכות הקו המפוקפקת של סקייפ, החלטנו לעשות את הריאיון בהתכתבות בווטסאפ. לשחקנית יש הרבה מה לומר והיא תמיד נכנסת לעומקם של הדברים באוצר מילים עשיר, כך שהשיחה נמשכת לא פחות משלוש שעות וחצי. סיבה נוספת לכך היא שהכוכבת הצעירה שוקלת כל משפט ונראה שמתייחסת לכל מילה בחרדת קודש ומאמינה בכוח ובחשיבות שלה. לכן, לאור אהבתה לשפה, אני תוהה אם חשבה או עדיין חושבת לכתוב באופן יותר מקצועי.
"האמת שלאחרונה אני חושבת הרבה מאוד על כתיבה", היא מודה. "במהלך החיים חשבתי שאני לא יודעת לכתוב, כי אני בן אדם ורבלי עם תנועות ידיים שאוהב לקבל תגובה ישירה לדבריו, ובכל שנותיי בבית ספר לא החזקתי מחברות. לפני כמה זמן פתחתי את המחשב ומצאתי שלושה דברים שכתבתי כל אחד מהם בעת משבר, כשהייתי עצובה והדבר היחיד שעזר לי היה לכתוב אותם ולסגור את הקובץ כאילו לא כתבתי אותם מעולם. להפתעתי, כשקראתי אותם שוב, גיליתי בדיעבד שזה לא כתוב כל כך גרוע, ונזכרתי שהמקצוע היחיד בו קיבלתי מאה בבגרות היה ספרות".
"לא מזמן, הפסיכולוג אותי שאל אם אני כותבת הרבה ומיד עניתי לו שאני לא יודעת לעשות את זה, ואיכשהו יש בי פחד שזה נכון. אני מרגישה שהיום כל בחורה בטווח הגילאים שלי רוצה להיות לינה דנהאם הבאה ולא בא לי להיות עוד אחת שאומרת 'הי תקשיבו לי יש לי מלא מה להגיד לכם', כשבעצם אין לי משהו חדש להגיד. אבל האמת, אני רוצה לכתוב. מאוד מאוד אפילו. הבנתי את זה בתקופה שלי פה".
למה בכלל נסעת לאל.איי? זה לא שהיה לך מה חסר לעשות בתל אביב.
"כבר בגיל שמונה הקלטתי באולפנים מדי יום והתמודדתי עם ביקורת ועם אנשים שלפעמים דיברו אליי לא יפה, או יותר מדי ברצינות, ושכחו שאני בסך הכל ילדה. בגלל זה, התרגלתי לביקורת בלתי פוסקת ולייסורים ועכשיו אני רוצה הפסקה מזה. הצילומים הבאים שלי הם רק במרץ, ל'צפוף', אחד הפרויקטים שאני הכי אוהבת, ואבא שלי עובד בלוס אנג'לס, אז זו היתה הזדמנות"
"בניגוד לנהוג, לא הלכתי ללימודים של שלוש שנים בבית ספר למשחק. התחלתי ללמוד כאן בדרכי שלי. הבנתי שלהיות שחקן זה לא רק איך לעמוד על הבמה ואיך לפרק טקסט. זה קודם כל, להיות בן אדם לומד ולגלות אנשים ותרבויות. חזרתי עכשיו לאל.איי אחרי חודש בגוואטמלה, שם למדתי ספרדית, ועל נושאים כמו המאיה, קפה וטקסטיל. בלוס אנג'לס, אני הולכת כל הזמן לתערוכות ורואה מלא סרטים ומבינה שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד על העולם ולראות בו".
איזה סרטים ראית לאחרונה?
"ראיתי את 'ליידי בירד' של גרטה גרוויג שאהבתי מאוד. אני אוהבת כתיבה נשית ובימוי נשית ואת הדרך בה מצחיקים בכתיבה נשית. אצל גברים, המון פעמים ההומור מבוסס על פאנצ'ים. אצל נשים, אתה מצחקק מהמצב לאורך כל הסצנה וההומור לא בנוי על בומים רגעיים אלא על ניואנסים וסיטואציות, ועל הספציפיות שברגעים המתים והלא נוחים. ראיתי גם את הדוקו 'ג'יין' על חוקרת הקופים ג'יין גודול, וברגע שסיימתי לצפות בו, החלטתי שאני חוזרת לארץ לעשות משהו עם חיות".
מה למשל.
"המחשבה הראשונה שלי היתה ללכת להתנדב בספארי, אם כי ספארי כקונספט זה בעייתי מאוד. חוץ מזה. אני רוצה לחזור לעולם הסוסים. להיות בחווה ולנקות להם את הפרסות זה הדבר הכי מרגיע בעולם. סוס זו חיה כל כך אינטליגנטית והיא מרגישה ומבינה אותך. בעבר רכבתי על סוסים במשך שש שנים, ובכלל יש בי אהבה גדולה לחיות מאז שנולדתי. אמא שלי היתה בטוחה שאהיה וטרינרית. תמיד הייתי אוספת חיות מהחווה ומביאה אותן הביתה. הייתי מתקשרת מהדרך לאמא ואומרת לה 'היי אני בדרך עם ארנבים ותוכי, זה בסדר?' והיא היתה מבקשת שלהבא אשאל לפני שהם כבר אצלי".
יש לך גם כלב, לא?
"כן, אצל ההורים. את הכלב השני שלנו הרדמנו לצערי לפני כמה חודשים כי הוא כבר היה זקן מאוד ולא היה יכול ללכת יותר. זה היה נורא. נפרדתי ממנו במשך יום שלם. שכבתי לידו עטוף בשמיכות והבאתי לו את החטיף האהוב עליו וליטפתי ודיברתי איתו. לא הייתי מסוגלת ללכת עם ההורים שלי כשלקחו אותו לווטרינר להרדמה. לא יכולתי להתמודד עם זה וגם עכשיו אני בוכה ושמחה שהריאיון לא מצולם. אני לא מבינה איך יש אנשים לא חיים עם כלב - זאת החברות הכי טובה שקיבלנו".
למרות שיש לה פנים לקולנוע, הרי שחוץ מתפקיד קטן בסרט צרפתי נשכח שצולם בארץ בתחילת העשור ומלבד הופעת בגרסה הקולנועית של "מועדון החנונים" שיצאה כאן בקיץ האחרון, אין לנאור רקורד קולנועי.
"לפני שנה הציעו לי תפקיד ראשי בסרט ישראלי, אבל לא התחברתי לתסריט אז החלטתי שלא", היא אומרת. "מעבר לזה, כמעט לא הלכתי לאודישנים לסרטים. לא יודעת למה. או שלא שלחו לי, או שלא התאמתי, ואולי זה פשוט כי עושים בארץ הרבה יותר סדרות מאשר סרטים ויש לי יותר סיכוי לקבל חמישה תפקידים בטלוויזיה באותה שנה מאשר תפקיד אחד בסרט. אני אוהבת את הקולנוע הישראלי ואשמח לקחת בו חלק כשיגיע הרגע. בינתיים זה עוד לא קרה".
יצא לך כבר להיות במשחק של הלייקרס השנה.
"כן, והם היו נוראיים, אז באמצע המשחק עברתי לעודד את יוסטון ששיחקה נגדם. אני עם המנצחים. לפני כמה שנים היה מונדיאל וכנראה פגע בי ברק, אז לאורך כל הטורניר חזיתי את התוצאות במדויק בלי שהכרתי אף נבחרת. זה היה מטורף. הכי מטורף היה שבצהריים של חצי הגמר בין ברזיל לגרמניה הימרתי שהגרמנים ינצחו 1:7. בהתחלה, כולם צחקו עליי ואמרו שאין לי מושג, אבל בערב ראו שצדקתי והתקשרו להגיד לי שאני מכשפה".
איך לא עשית מזה כסף.
"איבדתי את היכולת הזו אחרי המונדיאל, ובכל מקרה אין לי שום קשר או סנטימנטים לכדורגל, חוץ מזה שראיתי כמה פרקים של 'הבוזגלוס' ועכשיו אני יודעת שהוא נפצע ואבא שלו מאוד עצוב מזה".
