קראו את הפרק הראשון מתוך "בנפש חסרה" של זוכה המאן-בוקר ריצ'רד פלאנגן

המלחמה הסתיימה, כדרכן של מלחמות לפעמים, במפתיע. אדם מאוס למדי, נגר ומטיף פ?ר?סב?יטריאני נפוח וקטן קומה, סייר לא חמוש בחברתם של שחורים מתורבתים ברחבי האי העצום והפרוע הזה, וחזר ואיתו ערב רב של פראי אדם. הם נקראו שחורים פראים, אם כי בהחלט לא היו פראים אלא מוכי גר?ד?ת, אומללים ובדרך כלל שחפנים. לדבריו — וזה אכן נשמע מפתיע מאוד — היו אלו כל שנותר משבטי ו?אן דימ?ן מטילי המורא לשעבר, שניהלו במשך זמן רב מלחמה אכזרית ואיומה עד מאוד.

מי שראה אותם התקשה להאמין שהחבורה הקטנה והעלובה הזאת היא שקראה תיגר על עוצמתה של האימפריה במשך זמן כה רב, שרדה השמדה חסרת רחמים והשליטה פחד ובהלה עזים כל כך. לא היה ברור מה אמר המטיף לשחורים, או מה חשבו השחורים שהוא מתכוון לעשות בהם, אבל הם נראו ממושמעים אם כי גם עצובים ואומללים כשהועלו קבוצה אחר קבוצה לסירות, ונלקחו לאי השוכן אי?שם בים, בלב מאות הקילומטרים המפרידים בין ארץ ואן דימן ליבשת האוסטרלית. כאן קיבל המטיף תואר רשמי, הפטרון, ומשכורת של חמש מאות לירות שטרלינג בשנה, כמו גם חיל מצב קטן ומורה דת, ופצח בניסיונות להפוך את נתיניו הכהים לבני תרבות אנגלים.

הוא נחל הצלחות מסוימות, ואף שהיו ספורות ניסה לשמוח בהן. והאם לא היתה זו סיבה לשמחה? האם לא התוודעו אנשיו לאל הטוב ולישו, כפי שעלה בבירור מלהיטותם להשיב נכונה לשאלותיו של מורה הדת ומההתלהבות שבה שרו את המזמורים? האם הם לא סחרו ברצון בשוק מדי שבוע בעורות ובמחרוזות צדפים בתמורה לחרוזים, טבק ודומיהם? מלבד העובדה שעוד ועוד מבין אחיו השחורים מתו מדי יום כמעט, לא היה ספק בכך שהמושבה שהקים משביעה רצון בכל מובן שהוא.

אולם היו תופעות שעוררו בו תמיהה. אף שגמל אותם בהדרגה מהתפריט הילידי שלהם, שכלל גרגירי יער וצמחים וצדפות ובשר ציד והעביר אותם לתזונה המבוססת על קמח וסוכר ותה, הלך מצב בריאותם והתדרדר באופן ניכר. וככל שהרבו להתכסות בשמיכות אנגליות וללבוש בגדים אנגליים כבדים ונטשו את עירומם המופקר, כך הרבו להשתעל, לירוק ליחה ולמות. וככל שמתו רבים יותר, כך גבר רצונם לפשוט מעליהם את לבושם האנגלי ולהפסיק לאכול את המזון האנגלי ולעזוב את בתיהם האנגליים שהיו מלאים, לדבריהם, בשדים, ולחזור ליהנות מהציד בימים ומאש המדורה בלילות.

השנה היתה 1839. לראשונה הצליחו ללכוד דמות אדם בצילום. עב?ד אל?קאדר הכריז ג'יהאד על צרפת, וצ'רלס דיקנס עלה לגדולה רבה עוד יותר עם רומן בשם "אוליבר טוויסט". אכן, חשב הפטרון בשעה שסגר את היומן שבו כתב דוח פוסט?מורטם נוסף וחזר לשקוד על הרצאתו בנושא פניאומטיקה, זה עניין לא ברור בכלל.

כששמע ג'ון פורסטר את הבשורה על מות הילדה מפי משרת שנשלח בבהילות מביתו של צ'רלס דיקנס, הוא לא היסס כלל — היסוס היה סימן לדופי באופי, ואופיו שלו לא התיר לו כל דופי. פורסטר, בעל פני כלב מ?סטיף, גוף מלא, בטן אווזית ואדם כבד בכל מובן שהוא — דעות, היגיון, מוסר ושיחה — היה לדיקנס כמו כוח הכבידה למי שטס בכדור פורח. ואף שדיקנס נהג לפעמים לחקותו שלא בפניו, הוא חיבב מאוד את המזכיר הלא?רשמי שלו וסמך תמיד על עצותיו גם בנוגע ליצירתו וגם בנוגע לחייו.

ופורסטר, שהיה גאה מאוד בתפקידו זה, החליט לחכות עד אחרי נאומו של דיקנס. אף שפורסטר שב ואמר לדיקנס שבשל הנסיבות הוא פטור מחובתו לנאום בפני קרן התיאטרון המלכותית, התעקש זה לנאום. יתר על כן, עוד באותו הבוקר ביקר פורסטר את דיקנס בביתו שברחוב דבונשייר ט?ראס כדי להפציר בו בפעם האחרונה לבטל את הופעתו זאת.

"אבל הבטחתי," אמר דיקנס לפורסטר, שמצא אותו בגינת הבית משחק עם ילדיו הצעירים. בזרועותיו החזיק את התינוקת דורה, ילדתו התשיעית, ואז הניף אותה מעל ראשו, חייך אליה ונשף בשפתיו בעוד היא מכה בזרועותיה מעלה ומטה בכובד ראש כמו היתה מתופף צבאי. "לא, לא. אני לא יכול לאכזב אותנו ככה."

פורסטר בלע את רוקו, אבל לא אמר כלום. אותנו! הוא ידע שדיקנס רואה את עצמו לפעמים יותר כשחקן מאשר כסופר. זה היה שטותי, אבל כזה הוא היה. דיקנס אהב את התיאטרון. הוא אהב כל דבר הקשור לעולם המשחק הזה, שבו ניתן לזמן את הירח בהינף אצבע, ופורסטר ידע שדיקנס חש סולידריות משונה עם חבריו בקרן הצדקה שנועדה לסייע לשחקנים ותיקים, שם אמור היה לנאום בערב. המשיכה הזאת אל הבלתי מהוגן גם הטרידה מעט את פורסטר וגם הלהיבה אותו מעט.

"היא נראית בריאה, נכון?" אמר דיקנס והוריד את התינוקת לחזהו. "היום היה לה קצת חום, נכון, דורה?" הוא נישק אותה על המצח. "אבל אני חושב שהיא מתאוששת עכשיו."

ועכשיו, שעות ספורות וקצרות לאחר מכן, כמה נהדר מתקבל נאומו של דיקנס, חשב פורסטר. הקהל הרב הקשיב בדריכות, ודיקנס, מאז שהתחיל לדבר, היה מבריק ומרגש כהרגלו.

"בקרן שלנו," אמר דיקנס לאולם מלא שחקנים, "איננו מכירים את המילה בלעדיות. אנחנו מקבלים כל שחקן, בין שהוא המלט ובין שהוא בנדיקטוס: רוח הרפאים הזאת, השודד הזה, וגם אם הוא לבדו מגלם את צבא המלך כולו. והשחקנים האלו מגיעים אל הבמה כדי לשחק מולנו כשהם סובלים לא פעם ממחלות, מתמודדים עם סבל וגם, כן, גם עם המוות עצמו. ועם זאת —"

רחש של תשואות עלה ונמוג כמעט מיד, אולי מפני שהקהל הרגיש שאין זה ראוי לרמוז שדיקנס נואם בפניהם שבועיים בלבד לאחר מות אביו. ניתוח כושל להסרת אבני כליה, סיפר דיקנס לפורסטר, הותיר את האיש הזקן מוטל בשלולית דם כמו בבית מטבחיים.

"ועם זאת, לעתים קרובות גם אנחנו נאלצים," המשיך דיקנס, "לדכא בכוח את רגשותינו, ולהסתיר את כאבנו כדי שנוכל להמשיך לשאת בעול החיים האלה, כדי שנוכל לבצע באומץ את מחויבויותינו ומטלותינו."

לאחר מכן לקח פורסטר את דיקנס הצדה.
"לצערי..." פתח פורסטר ואמר. "במילה אחת," אמר פורסטר, שתמיד השתמש ביותר מדי מילים אבל הבין עכשיו שיש מילה אחת שהוא לא רוצה לומר.
"כן?" אמר דיקנס, והביט במישהו או במשהו מעבר לכתפו של פורסטר, ואז החזיר אליו את מבטו ועיניו בורקות. "כן, ממותה שלי?"
השימוש האגבי שעשה בכינויו של פורסטר, ההנחה שמדובר בהתלוצצות בלבד, ההנאה של שחקן אחרי הצגה מוצלחת במיוחד — דבר מכל אלה לא הקל על פורסטר המסכן את משימתו.
"דורה הקטנה..." אמר פורסטר, ושפתיו רעדו כשניסה לסיים את המשפט.
"דורה?"
"אה... אני," מלמל פורסטר, שרצה באותו רגע להגיד כל כך הרבה דברים אבל לא הצליח לומר כלום. "אני, כל כך, כל כך מצטער, צ'רלס," הוא אמר במהירות תוך שהוא מתחרט על כל מילה, רוצה כל כך לומר משהו טוב יותר וידו התרוממה תוך כדי כך כמו בניסיון להדגיש, בסגנונו המוגזם, איזו נקודה שלא הודגשה, ואז הוא שמט אותה אל צד גופו, אותו גוף שנדמה היה לו מנופח כל כך וחסר תועלת. "היא נתקפה פרכוסים," הוא אמר לבסוף.
פניו של דיקנס לא חשפו כל רגש, ופורסטר חשב לעצמו איזה אדם נפלא הוא.
"מתי?" שאל דיקנס.
"לפני שלוש שעות," אמר פורסטר. "קצת אחרי שיצאנו."

השנה היתה 1851. בתערוכה הגדולה של לונדון חגגו את ניצחון התבונה בביתן זכוכית שהסופר דגלאס ג'רולד כינה אותו בלגלוג "ארמון בדולח". רומן שסיפר על מציאתו של לווייתן לבן אגדי יצא לאור בניו יורק וכשל, ומהנמל האפרורי של סט?רו?מנ?ס שבמחוז או?רקני יצאה ליידי ג'יין פרנקלין אל הלובן במסעה הכושל, השני מ?ני רבים, בחיפוש אחר האגדה שהיתה פעם בעלה.