"האופה מברלין" הוא סרטו העלילתי הארוך הראשון של אופיר ראול גרייצר, יוצר ישראלי החי בעיר בשמה נקראת הדרמה הזו. הדבר ניכר, שכן היא מתנהלת בווליום נמוך בהרבה מן הנהוג בתרבות ובחברה המקומית.
דבר נוסף ניכר כבר מן הדקות הראשונות של הצפייה: אופיר ראול גרייצר הוא הדבר האמיתי. הוא מבין את המסך הגדול, שולט באמצעי המבע ומוציא תחת ידיו קולנוע במובן הכי יפה וטהור של המילה, בכל רגע ורגע של הסרט. כל זה עוזר ל"אופה מברלין" להתעלות מעל התסריט שלו, שבלשון המעטה אינו מופת של אמינות ומקוריות.
במרכז אותו תסריט, עומד מן הסתם אופה ברלינאי, עם כישרון לגרום לכל אשה או איש להתאהב בו מיידית, ועם יכולת להכין את עוגות היער השחור הכי טובות בסביבה. בתחילה נופל בקסמו גבר ישראלי הפוקד תכופות את ברלין לצורך עבודתו. בעקבות מותו הטרגי, נוסע אהובו הגרמני לירושלים ונכנס גם לחייה של אלמנתו, אותה מגלמת שרה אדלר, מלכותית כמו עוגת נפוליאון.
בשלב מסוים במהלך ההקרנה, לאחר תקריב אחד יותר מדי על עוגת שושנים, אשה עם מניפה שישבה מאחורי זעקה "אני לא יכולה להזיל ריר יותר, זו התעללות!". אך האמת ש"האופה מברלין" אינו פורנו של אוכל. העניין האמיתי שלו הוא באנשים, לא במאפים, והבמאי משתמש בהתרחשויות סביב המטבח כדי להציג אהבה מסוגים שונים, ועושה זאת ברומנטיות, בחושניות ובעיקר בקולנועיות, המוכיחה מחדש את כוחו של הקלוז-אפ, בעיקר כשיש לך פנים מלאות עוצמה והבעה כמו אלה של שרה אדלר.
איך אומרת הדמות שמגלמת כאן אדלר? "ברור שבמתכון לעוגה יש קמח וחמאה. השאלה היא כמה קמח וכמה חמאה". המרכיבים ידועים לכולם, בקונדיטוריה כמו בקולנוע, והשאלה היא רק מה עושים איתם. אופיר ראול גרייצר מצא את המינונים הנכונים ולש אותם ביד אמן, בעדינות ובמסירות, ולנו נותר רק ללקק את האצבעות לנוכח כישרונו ומעשה ידיו, ולחכות בתיאבון לסרטיו הבאים.
