המצחיקות והמקסימות
!Happy (ברחבי הרשת)
דרמת פשע קומית של SyFy בכיכובו של כריסטופר מלוני (המשמש כאן גם כמפיק בכיר), המבוססת על קומיקס באותו שם. ניק סאקס, שוטר לשעבר שהפך למתנקש ומכור לטיפה המרה, מתחיל לשמוע סוס בעל כנפיים כחולות שמדבר אליו (קולו של פאטון אוזוולט) בניסיון לשכנע אותו להציל ילדה שנחטפה - מי שהגתה אותו ושהוא משמש כחבר הדמיוני שלה. הצרה היא שניק ממש לא בעניין, מאחד שגם המאפיה וגם שוטרת מושחתת דולקים בעקבותיו.
מדובר ביצירה מפתיעה יחסית למה שערוץ המד"ב האמריקאי הרגיל אותנו אליו, שזה מהעבר האחד סדרות ז'אנר הארדקור רציניות ומוצלחות (כמו "המרחב" או "קילג'ויס"), ומנגד סדרות פח והפקות קאמפ זולות (דוגמת סרטי "שארקנדו"). "האפי!" לעומתן היא דרמה פרועה ואלימה, שמתיכה בין מותחן אורבני ומחוספס מן השורה לבין פנטזיה תמימה. האפי הסוס הקסום הוא יצור תמים שנקלע לעולמו אפוף אדי האלכוהול ורגשות האשם של ניק, והשילוב ביניהם מצליח ליצור משהו מעניין ומצחיק. קרדיט עצום לכך מגיע - איך לא - לכריסטופר מלוני האדיר. מי שצפה ב"קיץ אמריקני חם ורטוב" על גלגוליו כבר מכיר ומוקיר את יכולתו הנהדרת לגלם מטורף, ומה שהוא עושה כאן לוקח את זה כמה וכמה צעדים הלאה. מלוני נושא את "האפי!" על כתפיו גם ברגעים שהיא מופרכת מדי או קצת מתישה. ככל שהיא מתקדמת נוצר רושם שהמרכיבים הפנטסטיים בה לא מוגבלים רק לדמותו של האפי (וליכולת המרשימה של ניק לשרוד תאונות דרכים מטורפות, עינויים ומכות), מה שדורש מאיתנו בעצם בחינה מחודשת של במה אנחנו בעצם צופים.
משך: עד כה שודרו ארבעה מתוך שמונת הפרקים, כך שהם ימלאו לכם כשלוש שעות צפייה.
Jean-Claude Van Johnson (אמזון פריים)
קומדיית אקשן בכיכובו של ז'אן קלוד ואן דאם, המגלם וריאציה של עצמו, ז'אן קלוד ואן ג'ונסון, מומחה אמנויות לחימה וסנסציה קולנועית שפועל תחת שם הקוד הפשוט "ג'ונסון", הקבלן הפרטי החסוי המסוכן ביותר בעולם. הסטים של סרטיו בעצם שימשו ככיסוי לפעולות האמיתיות שבגינן יצא אל השטח כמתנקש בשירות ארה"ב. הוא יצא לגמלאות לפני שנים, אבל לרוע מזלם של הרעים, בשל מפגש מקרי עם אהבה אבודה הוא עומד לחזור למשחק. הסדרה זמינה גם באמזון פריים ישראל.
תענוג לראות כך את ואן דאם, מציב את עצמו בלב לבה של פארודיה שהוא הבדיחה העיקרית שלה, מה שכמובן הופך אותו למלך ומעורר הערצה יותר מאי פעם. ואן דאם של הסדרה הוא כוכב כבוי שמתרפק על תהילת העבר, אבל לא באופן נפוח ומתנשא אלא בחינניות גדולה. למשל כשהוא במסווה ומצהיר באוזני האיש הרע שהוא מתכוון לעשות כך וכך, כמו שעשה ואן דאם בסרט הזה והזה. הכל כאן בכוונה נורא מופרך, כולל הסרט שהחבורה נוסעת לצלם בבולגריה, גרסת אמנויות לחימה ל"האקלברי פין". מי שגדל על סרטיו של ואן דאם ימצא כאן המון מחוות וקריצות לקלאסיקות הגדולות שלו, מה שמהווה חלק גדול מהכיף.
משך: ששה פרקים בני חצי שעה.
Future Man (ברחבי הרשת)
הרפתקה טלוויזיונית נוספת של סת' רוגן ואוון גולדברג (שמלבד הפרויקטים הקולנועיים שלהם כבר אחראים כיום על "פריצ'ר" של AMC), החוברים כאן שוב לקייל האנטר ואריאל שפיר, איתם יצרו גם את "מסיבת נקניקיות" ו"הלילה שלפני". הפעם הולו מהווה את האכסניה האמריקאית של המיזם החדש, קומדיה בת 13 פרקים העוקבת אחר ג'וש פאטרמן (ג'וש האצ'רסון, "משחקי הרעב"), שרת המסומן בטעות כמושיע של האנושות ונאלץ לנסוע בזמן כדי להציל את כולנו מכלייה, יחד עם טייגר (אלייזה קופ, "הכל לטובה") ו-וולף (דרק ווילסון, "פריצ'ר"), שני לוחמים שמגיעים מהמחתרת של המאה ה-24 עם שפע מיומנות קרבית ואפס כישורים חברתיים. עוד בקאסט: אד בגלי ג'וניור ("עמוק באדמה"), קית' דיוויד ("קומיוניטי"), היילי ג'ואל אוסמונט ("החוש השישי") וגלן הדלי ("נוכלים עם סגנון"), שהלכה לעולמה בגיל 62 במהלך צילומי הסדרה.
מספיק להביט ברביעיית היוצרים כדי להבין באיזו מין סדרה מדובר. כמו הסרטים שלהם גם "פיוצ'ר מן" פרועה, משולחת רסן ומאוד מאוד מצחיקה - ברמה של געיות צחוק לכל אורכה - רובן נובעות מההיעדר המושג המוחלט של טייגר ו-וולף בהלכות העולם. הסדרה לוקחת את קונספט המסע בזמן באופן שמאוד מקל בו ראש כדי לאפשר לעצמה לזרום בלי מגבלות - דמות מסוימת אומרת בפירוש לאחרת לא לחפש היגיון. בנוסף הסדרה מאזכרת ומצטטת וגונבת במודע ובכוונה משלל יצירות מסע בזמן ומקלאסיקות קולנועיות באופן כללי, ובכך בונה עליהן ומכניסה אותה לתוך עולמה המעוות, רווי הזרע ובדיחות הזין. מצד שני, "פיוצ'ר מן" מציגה כמה וכמה רגעים כנים ופוקחי עיניים בנוגע לכל הז'אנר - למשל, כשג'וש חוזר אל ההווה הזר לו אחרי גיחה אל העבר, ואומר נכון ש"בחזרה לעתיד" ממש לא שיקפה את הזיוף שמרטי ייאלץ לחיות איתו מאז שובו והלאה. יתר על כן, למרות קלות הראש, "פיוצ'ר מן" בכל זאת מציגה מכניקה סיפורית שמשתמשת יפה בקונספט ובמוסכמות שלו. היא עושה זאת הן במסגרת ההרפתקאות הנקודתיות בדרך למטרתה, והן במסגרת הקשת העלילתית שהיא מותחת לאורכה.
אבל הרבה מעבר לזה, אי אפשר להדגיש מספיק עד כמה הקאסט עושה את הסדרה הזו. קופ ו-ווילסון אדירים כצמד הלוחמים החריגים. האצ'ינסון מהווה להם קונטרסט מושלם ועתיר חן. ואילו הדור המבוגר - בגלי ג'וניור, דיוויד והדלי ז"ל - מספק עוגן שפוי הכרחי לכל הטירוף מסביב, כזה שמבהיר עד כמה האיזונים בסדרה הזו נוכחים למרות הכל (אף על פי שהיא עדיין מתהדרת בפרק מסוים איום ונורא בשלבים המתקדמים שלה).
משך: 13 פרקים במשך כחצי שעה.
ריק ומורטי | Rick and Morty (בנטפליקס)
יש כל כך הרבה פרטים, מחוות, בדיחות קטנות ורפרנסים ב"ריק ומורטי", עד שבלתי אפשרי לתפוס את כולם בצפייה אחת - למה לא לנצל את הסופ"ש לצפייה חוזרת? העונה השלישית שהסתיימה לפני מספר חודשים הציגה בעצמה מספר פרקים שייכנסו לפנתיאון ושללא ספק יהיה מעולה לחזור אליהם. "פיקל ריק" הוא קלאסיקה מיידית. "הבלבול הריקטלנטי", ההוא במצודה עם כל הריקים והמורטים, היה לא פחות ממדהים. גם פרק פתיחת העונה, זה שבמסגרתו ריק נמלט מכלאו על ידי כך שתודעתו עברה שוב ושוב מגוף אחד לאחר, היה מבריק בכל מובן. בסופו נעמד ריק מעל מורטי המסכן והבטיח לו שזו תהיה העונה הכי אפלה שלהם. הוא די צדק, אבל זה לא הפך אותה לפחות חיונית לצפייה.
משך: 30 פרקים במשך כ-25 דקות.
The Marvelous Mrs. Maisel (אמזון פריים)
הסדרה הכי יהודית בטלוויזיה כרגע (טוב, הכי יהודית אחרי "טרנספרנט") עוסקת בעקרת בית יהודיה אמידה בניו יורק של שלהי שנות החמישים, שמגלה את יכולותיה הקומיות דווקא על רקע התפרקות נישואיה. וכשלצד תיאור עלילה שכזה מגיע השם איימי שרמן-פלדינו (יוצרת "בנות גילמור"), אפשר לדמיין אפילו מבלי לצפות בפרק אחד את מהירות וכמות המלל שנורה בכל דקה ממוצעת שלה. וכשהתבשיל הקודח הזה, עם הפאסיב-אגרסיב היהודי וצלילי היידיש העוטפים אותו, מגיע לרתיחה - מתקבלת סדרה שהיא בעת ובעונה אחת ממתק בינג'י משעשע וגם חתיכת כאב ראש. מעריצי "בנות גילמור" רגילים לחפרנות הבלתי נלאית הזו, אבל מי שאינם מורגלים בה יגלו שגם פרקים של חצי שעה עשויים להיות לעתים מאתגרים לצליחה. בנוסף, פלדינו הופכת את הסדרה לפרקים לסוג של תיאטרון מצולם עם מחוות דרמטיות וריקודי רחוב, שהם לא בדיוק כוס התה של כל צופה.
מנגד, קשה להתעלם מהחן ב"גברת מייזל", הרבה בזכות רייצ'ל ברוסנן הנהדרת ("בית הקלפים"). זהו התפקיד הראשי המשמעותי הראשון של ברוסנן, וצפייה בסדרה מקשה מאוד להאמין לכך. כמו מידג', גם ברוסנן זוהרת באור הזרקורים, והמעברים הללו נעשים בדרך אמינה ומבדרת מאוד. אף שיחסית לסדרה שכולה עוסקת בהומור, הבדיחות לא יגלגלו אתכם מצחוק, אבל כן משעשעות מספיק כדי לראות לאן תיקח הקריירה את מידג' בעונה הבאה (שהוזמנה מבעוד מועד). גם השחזור התקופתי של מנהטן בשנות ה-50 ראוי לציון, הודות לתקציב הנדיב שפלדינו זכתה לו, והוא הופך את הסדרה לממתק לעין לא פחות מאשר לחוש ההומור.
משך: שמונה פרקים במשך כחצי שעה.
Red Oaks (אמזון פריים)
הסדרה המתוקה הזו של אמזון סיימה השנה את דרכה אחרי שלוש עונות - האחרונה מנתה רק ששה פרקים בלבד לעומת עשרה בשתי הקודמות. זוהי קומדיית התבגרות המתרחשת בשנות ה-80, ובמרכזה דיוויד (קרייג רוברטס, "צוללת"), צעיר שעומד להתחיל את לימודיו בקולג' ומנצל את חופשת הקיץ כדי לממש את כל פנטזיות הנעורים בקאנטרי קלאב היוקרתי בו הוא עובד, רגע לפני שהחיים עצמם מתחילים. פול רייזר ("משתגעים מאהבה") מככב בתור הבוס הקשוח של דיוויד, ריצ'רד קיינד (גם כן "משתגעים מאהבה") וג'ניפר גריי ("ריקוד מושחת") מגלמים את הוריו של דיוויד. חלק ניכר מהפרקים מבוים על ידי במאים ותיקים שאחראים לכמה קלאסיקות אינדי גדולות: האל הארטלי ("אמון הדדי"), איימי הקרלינג ("נעורים בקצב מהיר", "קלולס"), אנדרו פלמינג ("שלושה במיטה אחת") וגרג אראקי ("דור מזוין").
הסדרה מתמצתת בצורה נפלאה את הנוסטלגיה הקאמפית של שנות ה-80, החל מהתלבושות המגוחכות ועד הפסקול הנהדר שמלווה אותה. ההומור שלה מצליח לקלוע במדויק לשלב בחיים שבו הרצון לפרוק כל עול עומד אל מול הצורך להחליט "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים". אז כן, יש הרבה בדיחות סקס ולא מעט עירום וניחוח קל של שוביניזם שמאפיין את התקופה, ובכל זאת הסדרה מקפידה להיות מאוד אנושית וחמה, לא ליפול להומור ירוד ולהתרחשויות מובנות מאליהן, ומציגה מצבים שקל מאוד להזדהות איתם בכל עשור. כמו שניתן לצפות, המשחק נהדר ומהווה נדבך משמעותי בקסם של "Red Oaks". גם אם חסר למה משהו שיהפוך אותה לבלתי נשכחת, היא מתוקה להפליא ובהחלט שווה צפייה.
משך: 26 פרקים בני חצי שעה כל אחד.
דברים טובים | Better Things (ב-yes)
70 שנות סיטקומים סכריניים עם חיוכים וחיבוקים ורגעי "אוווו" העבירו עד כה תמונה מזויפת אחת של משפחה, ובצד השני של הספקטרום נמצאת עכשיו "דברים טובים" - שהיא לא בהכרח אמיתית או אמינה באותה המידה, אבל היא יותר אנושית. סאם פוקס היא אמא מוקצנת ובלתי צפויה, שאוהבת ומתעבת את הבנות שלה באותה המידה, אבל אפשר להרגיש את מה שהיא מרגישה ולהזדהות עם זה יותר מאשר עם אם ובת שעומדות במטבח מול הקיר הרביעי, מתחבקות ואומרות אחת לשנייה "אני אוהבת אותך". "דברים טובים" טוענת שהחיים הם לא נרטיב עונתי, הם רצף לא קשור של סיטואציות ודברים שמרגישים בהן, רצף שהמשיך להרכיב את העונה השנייה והכיל הפעם לא מעט שיאים קטנים בתוך שגרת איכות מעולה לכשעצמה. הפרק שבו סאם מכריחה את הבנות לערוך לה לוויה פיקטיבית כדי לדעת איך הן באמת מרגישות כלפיה, למשל, היה אחד הדברים המקסימים והנוגעים ביותר השנה. הפרק שמתמקד בפיליס היה קשה ועצוב לצפייה עבור מי שהוריו עדיין בחיים, והפרק בו סאם לוקחת את הבנות לחופשה סוריאליסטית בקנדה הוא מושא ממשי לקנאה עבור כל מי שהחופשות המשפחתית שלו מסתכמות בפיקניקים דלוחים ביער בן שמן.
הלוואי שהיה אפשר לעצור כאן. כשהסדרה עלתה בישראל כל הביקורות שנכתבו עליה הכילו את שמו של לואי סי קיי בכותרת, כיוון שיצר אותה יחד עם פמלה אדלון וזה היה האפיל הכי גדול שלה, מה שאמור לגרום לכולם להבחין בה ולצפות בה. לואי היה מעורב השנה בכתיבת כל הפרקים כולם, ללא ספק גם ניסח את כל הדיאלוגים של פרנקי הבת, ובעקבות שערוריית ההטרדות המיניות קשה שלא לחשוב על העונה הזו בדיעבד כעלה התאנה שלו, "הוא אולי מאונן מול קומיקאיות אבל תראו איזה יופי וכמה מורכב הוא כותב נשים". אבל "דברים טובים" היא הרבה יותר פמלה אדלון מאשר לואי סי קיי. היא מביימת את כולה, כותבת אותה על סמך ניסיון החיים שלה, מעטרת אותה בשירים שהיא אוהבת ושומעת באופן אישי, מלבישה את הקאסט במלתחה הפרטית שלה ומאבזרת את הסט בחפצים מהבית שלה. איך "דברים טובים" יכולה כעת לנתק את עצמה בכל זאת מהשם של סי קיי, להוכיח שהיא יכולה לחיות בלעדיו, ולאבד בדרך חלק נכבד מהדנ"א שלה? העונה האישית הזו של אדלון על כל שיאיה, והרבה יותר מקודמתה, מוכיחה שיהיה בסדר.
משך: 20 פרקים בני חצי שעה כל אחד.
מומחה לכלום | Master of None (נטפליקס)
יש רגעים בחייה של סדרה שמשנים אותה לחלוטין. "מומחה לכלום" של עזיז אנסרי התחילה כקומדיית חברים סטנדרטית למדי, שקסמה הגדול הוא הגיבור טוב הלב ומאיר הפנים שלה (וחבריו החמודים כשלעצמם). זה היה חביב וממכר ולא מחייב, ומתוקף כך גם הצליח. אלא שאז, כשכולנו מצפים לעוד מהשגרה הזאת, לקח אותנו אנסרי למסע של ניסויים תסריטאיים מרתקים, אמירות חברתיות ומחוות תרבותיות. לא כל ניסוי כזה היה מדויק עד הסוף או הכרחי מעבר לרמת הגימיק (כמו המחווה, היפה כשלעצמה, ל"גנבי האופניים"), אבל הוא הפך כל פרק לחוויה חדשה שלא היינו יכולים לצפות כיצד תתפתח.
החלק השני והנפלא של העונה, שהוקדש לרומן עם פרנצ'סקה (אלכסנדרה מסטרונארדי המדהימה), והגיע לשיאו בפרק 9 היפהפה ושובר הלב, הוא הניגוד המוחלט לקלילות והחיוך התמידי של דב. ודווקא בזכותו, האופטימיות התמידית הזו מקבלת משמעות חדשה וחזקה הרבה יותר. היא לא רק מנת חלקם של בורגנים שמבלים במזללות ניו יורקיות ועסוקים בעצמם ובזוגיות האידיאלית שלהם, אלא גם כוח שמאפשר להמשיך הלאה אחרי אכזבות ורגעים קשים. היכולת של אנסרי לשרטט את מכלול הרגשות, העליות והמורדות האלה, יצרה את אחד מסיפורי האהבה היפים והפוטוגניים שנראו על מסך בשנים האחרונות.
ויחד עם זאת, ועם כל האהבה לפרנצ'סקה ודב, "מומחה לכלום" התעלתה השנה דווקא בסיפורי הצד שלה. בעידן של בינג' ובפלטפורמה שממש המציאה את הרעיון, אנסרי התעקש על חלוקה לפרקים שעומדים ונוצצים בזכות עצמם. הפרק שהוקדש לילדותם של דב ודניס, וגולל ברגישות יוצאת דופן את התבגרותה כלסבית במשפחה שחורה ושמרנית; הפרק השלישי שתיאר את מערכת היחסים של צעיר מוסלמי עם הדת והמסורת המשפחתית, הוא התשובה לכל מי שממשיך לקשר בין אסלאם לטרור; הפרק שהוקדש לדייטים בניו יורק הוא תיעוד אותנטי וחכם של הקושי למצוא זוגיות בעידן הכל כך מחובר, לכאורה, של המאה ה-21. הפרק על הניו-יורקרים האחרים, השקופים, אלה שאנחנו לא ממש שמים לב אליהם ברחוב ולא רואים כמעט בטלוויזיה. אפילו הפרק שעוסק בחיי האהבה ובבדידות של דור ההורים הצליח להיות בלתי שגרתי ומקסים. וכשמחברים את כל הלב, הרגש והאופטימיות האלה יחד - מתקבלת חוויה טלוויזיונית ייחודית וחכמה.
משך: 20 פרקים בני חצי שעה כל אחד.
המעמיקות
לענה | Wormwood (נטפליקס)
מיני סדרה דוקומנטרית בת ששה פרקים של נטפליקס, בבימויו של אחד מגדולי היוצרים התיעודיים בכל הזמנים, ארול מוריס ("הקו הכחול הדק", "ערפל המלחמה"). במרכזה של הסדרה עומד מותו המסתורי של המדען הצבאי, פרנק אולסון, שצנח אל מותו מחלון בית מלון ב-1953. המאבק של משפחתו לחקר האמת, מוביל לחשיפת קשר לניסוי סמים סודי של ה-CIA. הסדרה כוללת שחזורים של אירועי עבר, בכיכובם של פיטר סארסגרד ("לחנך את ג'ני"), מולי פרקר ("בית הקלפים"), כריסטיאן קמרגו ("מטען הכאב"), מייקל צ'רנוס ("פטריוט") ועוד.
איפשהו בתוך ארבע השעות של "לענה", מסתתרות שעתיים מדהימות של סיפור מרתק, מקומם ומסעיר. כמו בלא מעט מקרים של סדרות נטפליקס, גם ב"לענה" ניכר המחסור ביד קשוחה של עורך שיקצוץ את החלקים המיותרים ויותיר אותנו עם העיקר. במקום זאת, "לענה" מנסה להוסיף רבדים לסיפור באמצעות ניסיון ליצור ערפל מסומם ומהורהר, סצנות תיאטרון ושאר טריקים שמייצרים תוצאה טריפית ומעורפלת לצפייה. התוספות הללו אמנם מאפשרות למוריס להציג את מלוא הרפרטואר העיצובי שלו, אבל מקשות על המיקוד ומורחות את הסיפור שלא לצורך. יעידו על כך החזרות המיותרות על סצנת הנפילה מהחלון שוב ושוב.
על אף החסרונות והקשיים שהיא מערימה על צופיה, "לענה" היא סדרה חשובה ומצדיקה את המאמץ. השאלות שעולות ממנה גדולות הרבה יותר מגורלו הטראגי של פרנק אולסון, והשאלה אם התאבד או נרצח: היא מעזה לתהות אם השדרה הפיקודית של ארה"ב נקטה במדיניות סדורה של סילוק וחיסול מתנגדים או חולקים על דעתה, אם הגורמים הבכירים ביותר בממשל שיתפו עם כך פעולה, אם סיפור על ניסוי סמים מפוקפק הוא רק ספין לאמת הקשה באמת מאחורי הקלעים, ועוד ועוד. לא פחות כואבים וחשובים הם המחירים שגבה המסתורין סביב המוות ממשפחתו של אולסון, ובעיקר מבנו.
משך: ששה פרקים שסוגרים ארבע שעות.
Damnation (כרגע ברחבי הרשת, בסוף ינואר בנטפליקס)
דרמה תקופתית של רשת USA ("מר רובוט"). באיווה של שנות ה-30 במאה הקודמת, גבר מתחזה לכומר בעיירה קטנה בתקווה לעורר התקוממות נגד הסטטוס קוו, שמשאיר את העניים בעוניים לטובת הבנקים והעשירים. בעודו עושה זאת הוא לא מודע לכך שאיל תעשייה שכר ביריון כדי לעצור את המרי בכל דרך שימצא לנכון, אולם בלי שאף אחד מלבדם ידע, שני הגברים האלה כבר חולקים עבר משותף סודי ומדמם. מלבדם ישנם גם השריף המושחת המקומי, עיתונאי שמנסה להבין מה מתרחש סביבו ועוד כוחות המושכים לכיוונים שונים. עם קיליאן סקוט ("ריפר סטריט"), לוגן מרשל-גרין ("קוורי"), שרה ג'ונס ("ילדי האנרכיה", "הדרך"), מלינדה פייג' (אנה דרייפר מ"מד מן" בתפקיד שונה בתכלית ומקפיא דם), וגם זאק מקגאוון ("מפרשים שחורים", "100") שמגיע בהמשך.
מעניין להשוות בין "Damnation" לבין הסדרה הבולטת האחרת של רשת USA, "מר רובוט" - כמוה גם החדשה מתמקדת בקבוצת אזרחים מן השורה השואפים להפיל באלימות את השיטה הקפיטליסטית שרומסת אותם, וזו בחירה משונה ואפילו קצת אמיצה מצד גוף עסקי שבעצמו מהווה חלק מקונגלומרט NBC יוניברסל. הצבתה של עלילת "Damnation" בעתות השפל הגדול בארה"ב מאפשרת לה להוות הקבלה מאוד מדויקת לימינו אנו, כשהטייקונים עושים הונם על גבם של ה-99 אחוזים הנותרים, ולמעשה ניכר שזו אחת הסיבות לקיומה של הסדרה. האלמנטים הפוליטיים הללו נועזים, נחרצים, אלימים ומורכבים, מה שמזריק עניין רב ל-"Damnation" גם אם על פניה היא לא מאוד מקורית. למעשה הסדרה מגוללת כמה סיפורים שחוקים למדי, בראשם זה של הגיבור - גבר לבן שמחפש כפרה על עברו המסתורי. מעבר לאלגוריה האקטואלית ולמיקום שלה בשנות ה-30, שלמעט גיחה קטנה ב"אימפריית הטיילת" לא קיבלו מקום של כבוד על המסך הקטן מאז "קרניבל" של HBO הי"ד בתחילת העשור הקודם, הנקודות החזקות של הסדרה הן בלי ספק הנשים. רעיית הכומר שאינה נופלת ממנו בקשיחותה, מתנקשת מסתורית שמבקשת נקמה ולא אוהבת שובתים, זונה שחורה שסוף סוף זוכה ליחס אנושי מהזר שמגיע לעיירה ואחרות, מפצות על כל חולשה של "Damnation" והופכות אותה לאחת הסדרות המסקרנות כרגע על המסך.
משך: עד כה שודרו שמונה מתוך עשרה פרקים, כל אחד כ-45 דקות.
חסרי אלוהים | Godless (נטפליקס)
יש ממד אפי, נצחי, תנ"כי, במערבון של נטפליקס - דרמת נקמה קלאסית המתגלגלת אל עיירה שכמעט כל גבריה מתו והותירו מאחור אלמנות ויתומים. רגעי הפתיחה הקשים של הסדרה מתווים את החוויה הרגשית בשני הפרקים הראשונים. יש עוצמה אדירה גם ברגעים שקטים, האובדן והאבל נוכחים אצל כל דמות ודמות, הסדרה לופתת ועוכרת שלווה, ממגנטת ומפחידה עד מחנק - ואז החל מהפרק השלישי נכנסים פתאום שקט וחסד חיוניים שכמו נשכחו עד אז, יש לפתע הפוגה לנשימה ולנשמה. רגעים פרוזאיים ומקסימים של אילוף סוסים, לימוד קרוא וכתוב וכינור, אהבה צעירה בלתי אפשרית וכן הלאה.
גם אם הפוטנציאל של התמקדות בקהילה נשים קשוחות בז'אנר כל כך מצ'ואיסטי לא ממומש עד תומו (ועל כן הלוואי שבכל זאת תהיה עונה שנייה), "חסרי אלוהים" מרעישה ומהממת. היא שופעת רגעים מדהימים ומסעירים, כתובה יפהפה, מצולמת נפלא ומשוחקת על ידי קאדר שחקנים כה מצוין (שכולל בין היתר את מישל דוקרי, מריט וובר וג'ק אוקונל) באופן מאופק ושקט, העומד בניגוד לתחושה הכמעט-מיתית העולה ממנה. הרושם האדיר שהיא מותירה לכל אורכה לא רק מחפה על חולשותיה, אלא הופך את "חסרי אלוהים" ליצירה שקשה להתיק ממנה את המבט ואת המחשבה.
משך: שבעה פרקים שמסתכמים בשבע שעות לערך.
הכתר | The Crown (שתי העונות זמינות בנטפליקס)
רגע לפני שבלוג "הכתר" חוזר בעונה שנייה, סוף השבוע הזה נראה כמו זמן טוב להשלמות. אפילו אם העונה הראשונה המופתית על גבול השלמות הציבה רף כל כך גבוה עד שאפילו היא עצמה לא הצליחה לעמוד בו. למרבה השמחה, גם כשהיא לא מתעלה לסטנדרטים הבלתי אפשריים שאליהם הרגילה אותנו אשתקד, "הכתר" היא עדיין אחת הסדרות היפהפיות ששודרו בשנת 2017. ומעבר לאסתטיקה המרשימה וההקפדה על פרטי פרטים, היא סיפקה לנו כמה וכמה פרקים נפלאים גם הפעם. "מריונטות", שעוסק בכוחה של עיתונות לשנות סדרי עולם גם בארמון המלוכה, הוא המרשים והמרתק מכולם. שניים נוספים שראויים לאזכור הם שובו המבורך של אלכס ג'נינגס לנעליו של המלך הפורש דיוויד, בפרק שחוקר את עברו המפוקפק, והפרק שבו סוף סוף "הכתר" עושה חסד עם צ'ארלס ומלווה את מאמציו לעמוד בציפיות הבלתי אפשריות של אביו. אמנם נדרשת מעט יותר סבלנות בעונה הזו כדי ש"הכתר" תתעלה לגבהים שהרגילה אותנו, אבל כשהיא מגיעה אליהם אין ספק שהיא עדיין אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה.
משך: עשרים פרקים בני שעה כל אחד.
סמוך על סול | Better Call Saul (שלוש העונות זמינות ב-HOT, yes וסלקום TV)
לא נוכל להיפרד בלי להפציר במי שעוד לא טרח לצפות בסדרת השנה שלנו פעמיים ברציפות, 2016 ו-2017. היא אמנם לא מסעירה באופן מופגן כמו הסדרה האם שלה, "שובר שורות", אבל היא מדוקדקת, סבלנית ושקטה, מה שהופך אותה למושלמת ושלמה. העשייה בה היא מפגן אדיר של עליונות טלוויזיונית - משחק מדהים של כולם, צילום יפהפה, עריכה ובימוי מבריקים שמצליחים להעביר סיפור גם לאורך דקות ארוכות ללא מילים. במסגרת הפסגות הללו הציגה הסדרה את כמה מהשיאים הדרמטיים ביותר שלה, וגם כמה מעללים של הגיבור שהקשו על נפשנו, אבל מלאכת המחשבת של היוצרים וינס גיליגן ופיטר גולד הפכה את התמהיל הזה לנשגב. לקראת העונה הרביעית שתגיע בחודשים הקרובים, אין ספק שצפייה חוזרת תציף כמה דברים הכרחיים לזיכרון.
משך: 30 פרקים בני כ-45 דקות כל אחד.